הילד השתגע מאת תמי איפלח

התפרצויות זעם
מתוך הספר: התנהגות היא שפה
אדלר סבר שכמעט כל התנהגות היא נשלטות. התנהגות היא תולדה של בחירה והחלטה, מודעת או בלתי מודעת של האדם והיא תוצאה של ניסיון מצטבר משנות הילדות והבגרות.
איבוד שליטה היא בחירה בהתנהגות המוכרת לילד מתקופת הילדות המוקדמת ומקבלת משמעות אחרת. שמטרתה שליטה באחר, במצב ובעצמי: רגשות, מחשבות והתנהגות של האדם.
הגדרה: שליטה היא בחירה של האדם בהתנהגות זו, ומטרתה היא הימנעות מאיבוד שליטה מצב שאדם אינו יכול להימצא בו. התנהגות בה אדם מתנהג בחוסר גבולות, תוך הפרה של חוקי המקום.
סוגי שליטה:
1. שליטה עצמית- שליטה מוחלטת ברגשות, בהתנהגות, בתגובה לאחר ובאופן התבטאות של האדם כלפי הזולת. בעלי השליטה העצמית יפעילו שיקול דעת לפני שיגיבו וביטוי רגשי עלול להתפרש אצלם כחולשה ואילו יכולת שליטה עצמית הם ביטוי של כוח.
2. שליטה במצב – מאפיינת אנשים שחייבים לדעת מראש באיזה מצב הם נמצאים ובאיזה מצב הם עומדים להיות לפני שיכנסו אליו. הצורך לשלוט מתבטא, לעתים, בניקיון יתר, בסדר מופתי ובהתנהגות כפייתית.
3. שליטה באחר- זהו צורך של האדם לשליטה באחרים בטענה של דאגת יתר, פחדים, אהבה ואכפתיות לשני. האדם השולט עושה את רצונו הוא, וכל האחרים, הנשלטים, חייבים למלא אחר ההוראות שלו. סירוב מתפרש אצלו כדחייה והתגובה שלו על כך עלולה להיות קשה.
ילדים צייתנים
ילדים צייתנים מרגישים שהם חייבים לעשות מה שאומרים להם לעשות. הם מאפשרים להוריהם ולחבריהם לשלוט בהם ומוותרים על העצמאות והחופש שלהם לבחור ולהחליט. הם אינם מודעים למחיר של הבחירה שלהם להיות נשלטים ע"י אחרים, ואינם מודעים לרווח שיש להם – תחושת עליונות מוסרית כלפי הסביבה ולהרגשת הסיפוק המתלווה לכך. הם מאמינים שהם חלשים ואינם מסוגלים לנהל את חייהם ולכן יאפשרו לאחרים לעשות זאת בעבורם ואף יזינו זאת.
כאשר הם מגיבים בהתפרצות זעם, התנהגותם מתפרשת ע"י הוריהם כאיבוד שליטה.
הסבר המקל על ההורים לקבל את ההתנהגות הבלתי מובנת להם של הילד הצייתן/הטוב.

ילדים מתמרדים
נתפסים ע"י הוריהם כילדים עקשנים שתלטנים ומקשים. כל פניה או בקשה ההורים אליהם , מתפרשת אצלם כאיום והשתלטות על חייהם והתגובה לכך היא התנגדות. הם לא אוהבים שיגידו להם מה לעשות ושומרים בכל מחיר על תחושת העצמאות והחופש שלהם לבחור ולהחליט וכל רמז או סימן לכך שמישהו או משהו מאיים על החופש והעצמאות שלהם, מקפיץ אותם. התחושה הפיזית היא של חנק ולחץ וההרגשה היא של כעס.
יש ילדים שההתנהגות השתלטנית של הוריהם הביאה אותם לבחור בדרך של צייתנות לעומתם, יש אחרים שבחרו בדרך של מרדנות. אלו, המתנגדים, לא יאפשרו לאף אחד, גם לא להוריהם, לשלוט בהם. כל רמז של שליטה או כוח גורם להם להתמרד.
ילדים אלה נעשים רגישים לשליטה, בפרט באווירה המשפחתית בה יש שימוש רב בכוחניות ובשליטה. הם ימחו נגד תחושת חוסר הכבוד כלפיהם וילחמו כדי לקבל התייחסות שוויונית ומכבדת. כל משפט, טון דיבור, מלה או מבט המתפרש אצלם ככוחני יגרור אחריו התנגדות והתנהגות כוחנית. ילדים אלה אומרים בהתנהגותם:
- אני מוכן למלחמה עם כולם, כדי לקבל את המקום המגיע לי כאדם.
לילדים אלה קשה עם הגישה של הסביבה כלפיהם ואף התנהגות אסרטיביות עלולה להתפרש על ידם כביטוי תוקפני ואז יגיבו בתוקפנות, או בהימנעות ובטול עצמי.
מלבד ההבדל הפיסי בין הורים לילדים, להורים יש כוח כסמכות שלילדים אין אותה ולכן חשוב שההורים ימנעו משימוש לרעה בסמכות זו.
הורים נתפסים בעיני ילדים כחזקים ומשמעותיים ואת עצמם הם רואים כקטנים לפיכך גם לא שווים אליהם.
השפה המדברת אל ילדים אלו היא: הקשבה, משא ומתן, שיתוף התייעצות והסכמים.
להורים רבים ציפיות גבוהות ובלתי מציאותיות מילדיהם ציפיות שאינן תואמות את גילו ויכולתו של הילד. אנו מצפים מתינוק בן שנתיים וחצי או מילד בן ארבע שיתנהגו כבוגרים (במיוחד אם הם בכורים). וכאשר הילד לא עומד בציפיות של הוריו ממנו הם מפעילים כוח ושליטה. במאבק כוח בין הורה לבין ילד אנו שומעים ילדים האומרים להוריהם: "אתה לא תשלוט עלי!."
אווירה של שליטה בבית נובעת בד"כ מתחרות והישגיות של הורים בגידול ילדיהם ומהצורך של ההורים שילדיהם יהיו מוצלחים וראשונים כמעט בכל דבר.
ההורים רוצים שילדיהם יקשיבו להם וישתפו עמם פעולה בהשגת המטרות שלהם. ואילו ילדים מסוגלים ללמוד ולהתפתח רק באווירה של כבוד, שיתוף והתייעצות הדדית ועידוד.
ביקורת, לחץ ושליטה על ילדים משפיעה לרעה על יכולתם לתפקד באופן תקין.
הורים לילדים עקשנים ומרדניים חייבים להבין שהגורם להתנהגות המתנגדת של ילדיהם הוא המסר שעובר לילדים, מסר של שליטה, המתבטא בטון הדיבור של ההורים ובשפת הגוף ומלל שלהם, ולפנות אל ילדיהם בנימה של כבוד, בדרכים מעודדות, להתייעץ עמם ולבקש את עזרתם בעת הצורך – כך שירגישו וידעו שמתייחסים אליהם בכבוד וישתפו פעולה.

ג'בראן ג'בראן (1923) ראה את הילדים כילדי החיים. ההורים, הם הקשת ממנה יוצאים הילדים כחצים אל עצמם. דרכנו הם הגיעו אל העולם אך לא מאתנו, חיים הם עמנו אך הם לא שייכים לנו, אל לנו לבקש שיהיו כמונו אלא לשאוף ללמוד מהם, כי החיים פניהם קדימה ולא לאחור.
לפי התפיסה של חליל ג'ובראן הילדים הם לא רכוש שלנו ואל לנו לרצות לשלוט בהם.

איבוד שליטה כהתנהגות בלתי אחראית
הורה המכה את ילדו מסביר את החלטתו לנהוג באלימות בילדתו בחוסר שליטה שלו ביצריו.
- היא הרגיזה אותי, מה יכולתי לעשות? פשוט איבדתי שליטה והיד ממש עפה לי מעצמה.
בטענה של חוסר שליטה יש העברת אחריות לאחר. בטענה שאיבדתי שליטה והיד עפה לי מעצמה. ההורה מעביר אחריות ליד שעפה לו לדבריו.
הורה או בן זוג אלים אינו מודע לך שאלימות היא דרך שבחר בה על מנת שיוכל לשלוט באחרים.
כשהוא מסתתר מאחורי "חוסר השליטה" מאמין הבעל, המכה את אשתו, שהיא האישה הייתה ראויה למכות. "היא עלתה לי על העצבים, אז החטפתי לה קצת." גישה הרואה במוכה אחראי לכך שהתייחסו אליו באלימות. "היא עלתה לו על העצבים" טוען להגנתו המכה ומאמין בכך.

כאמור, אדם אחראי יכול לשלוט במחשבותיו ובהתנהגותו, וניתן לראות בבירור מתוך הדוגמאות שבכולן הייתה, בעצם, אי לקיחת אחריות שמטרתה שליטה באחר.
מטרת ההתנהגות של "חוסר שליטה" היא שליטה בפועל. אדם המאבד שליטה "מרוויח" מהסביבה הבנה למצבו, השתתפות בקשייו, צידוק לחוסר יכולתו לשלוט בעצמו ולכן יש לו, אישור, היתר להמשיך ולנהוג באותה דרך. אדם יהיה מוכן לשקול אימוצה של התנהגות אחרת כאשר יהיה מודע למעשיו וישא באחריות תוצאות מעשיו. כתוצאה מ"איבוד השליטה."
אם נהגה "לאבד שליטה" ע"י הפסקת נשימה, תוך הידוק שיניה עד כדי פתיחת לסתותיה בכוח. כשנשאל בנה מתי זה היה קורה, ענה:
- כשאנחנו הילדים היינו רבים ובבית הייתה מהומה רבה.
- ומה היה קורה אז?
- מה זאת אומרת? מיד הייתה משתררת דממה ואף אחד לא העז להרעיש. לפחות לא עד הפעם הבאה. ובכן, האם זו איננה שליטה?! אותה אם הצליחה לשלוט בסביבתה ולהשיג בדיוק את מה שרצתה ע"י כך שבחרה לאבד שליטה באופן שאיים על הילדים – הפחד לאבד את אימא.
בתירוץ של חוסר שליטה מנסה עבריין התנועה, למשל, להתנער מבחירתו לנהוג בחוסר אחריות. "יש לי רגל כבדה" הוא אומר, "כשעקפה אותי המכונית ההיא לא יכולתי לשלוט בעצמי והייתי חייב לעקוף אותה."
נהג נעצר בשל נהיגה במהירות מופרזת 140 קמ"ש וטען זה המרצדס מה יכולתי לעשות?

איבוד שליטה כהתנהגות נלמדת
יש לשער שאדם שאימץ לעצמו התנהגות של "איבוד שליטה" סיגל אותה עוד בילדותו. מוכרות תופעות הילד המכחיל, הילדה המתפרצת, הילד ההיסטרי, או הילדה המקיאה, התנהגויות שמקפיצות את הורים ממקומם ומלמדות בפועל את הילדים כיצד אפשר לשלוט בסביבה ומהי הדרך היעילה ביותר לעשות זאת. יש וע"י איבוד שליטה שולטים הורים בילדיהם ולהפך, ע"י איבוד שליטה שולטים ילדים בהוריהם. כלומר, מגמתה של צורת התנהגות זו של "חוסר השליטה" או "איבוד שליטה" היא, לעתים, שליטה על האחרים ועל המצב.
הגישה עם ילדים אלה היא להימנע משימוש בתוצאות הגיוניות כי הן עלולות להתפרש על ידם כהזמנה למלחמה וכעונש. לעומת זאת, כשילדים מרגישים שמכבדים אותם או מתנהגים כלפיהם בתקיפות אדיבה, רוב הסיכויים שיקבלו את התנהגות הסביבה.
ילד המתפרץ ומשליך חפצים לכל עבר וגורם לנזק לרכוש או לבני אדם, שולף סכין קפיצית ודוקר את חברו בעת מריבה, מאמין שהוא איבד שליטה על רגשותיו והתנהגותו.
מורה בכתה ה' מתארת אירוע מזעזע שהתרחש בכתתה, בה תלמיד בן 10 הגיב באופן שהיא הגדירה כ"איבוד שליטה" לבקשתה לשמור על השקט בזמן שהיא מלמדת, ביטא התלמיד. כעס בלתי נשלט כלפיה:
- את תמיד מתנפלת עלי ומאשימה אותי שאני מפריע.
לקח כסא וזרק לעברה, הפך שולחנות וכסאות, זרק מעבר לחלון מחברות וכלי כתיבה של חבריו לכתה ויצא בטריקת מהכיתה. התלמיד אכן פרץ את הגבולות המסגרת של בית הספר, הפר את נורמות ההתנהגות בכתה ועבר על החוקים של בית הספר.
האם ספרה שהוא ילד טוב, אוהב לעזור ורגיש יתר על המידה רגישות המתבטאת לדבריה בהתפרצויות ואיבוד שליטה עד כדי אלימות וונדליזם. ההורים ובני המשפחה האחרים נזהרים בהתייחסותם אליו, כי הוא עלול להתפרץ על דבר הכי קטן אומרים. ואז "העולם חרב עליהם."
אין ספק שהדוגמה שהצגתי לאיבוד שליטה קיצונית, אך נוכל לראות אצל ילדים מגיל צעיר מאד התנהגות כמו התפרצות זעם שהתייחסות לא נכונה לילד עלולה להחמיר את התנהגותו ולהפוך להתנהגות בלתי נשלטת עד כדי הדוגמה מעלה.
הורים מחזקים התנהגות בלתי נשלטת של ילדים ע"י מסרים כמו: פחד וחשש מהילד כאשר הוא מתפרץ, משפטים חוזרים המבטאים את דעתם וחששם כאשר הילד מתפרץ כמו: הוא "חטף את הקריזה שלו," הוא עלול לאבד שליטה ולהרוס את הבית," או, כאשר אחד ההורים משוחח בטלפון עם ההורה שלו, אחותו , חברה וכן' כך נשמעים הדברים: "כשהדם עולה לו (לילד) לראש אלוקים ישמור, אני מרחמת על האחים שלו וכיוצא באלה."
גישה המסייעת לילד לשלוט ברגשותיו והתנהגותו מתייחסת בכבוד לרגשותיו ומציבה גבולות לדרך בה הוא מביע כעס:
- מותר לך לכעוס, אך לא נרשה לך לבעוט באחיך הקטן, או, אני רואה שאתה כועס מאוד, האם אני יכול לעזור לך?
השפה שמשתמשים בה בגישה המסייעת לילד במצבי איבוד שליטה מתייחסת אחרת לכל ילד, בכל גיל.
העיקרון, מתן אישור להבעת רגשות והצבת גבולות לדרך בה הוא מביע אותם.

הכותבת: תמי איפלח, עובדת סוציאלית, יועצת משפחתית, מורה במדרשה שבמכון אדלר
ומדריכה קלינית לזוגות פנויים/יות, בשיטת האימאגו