ילדים מתמרדים
נתפסים ע"י הוריהם כילדים עקשנים שתלטנים ומקשים. כל פניה או בקשה ההורים אליהם , מתפרשת אצלם כאיום והשתלטות על חייהם והתגובה לכך היא התנגדות. הם לא אוהבים שיגידו להם מה לעשות ושומרים בכל מחיר על תחושת העצמאות והחופש שלהם לבחור ולהחליט וכל רמז או סימן לכך שמישהו או משהו מאיים על החופש והעצמאות שלהם, מקפיץ אותם. התחושה הפיזית היא של חנק ולחץ וההרגשה היא של כעס.
יש ילדים שההתנהגות השתלטנית של הוריהם הביאה אותם לבחור בדרך של צייתנות לעומתם, יש אחרים שבחרו בדרך של מרדנות. אלו, המתנגדים, לא יאפשרו לאף אחד, גם לא להוריהם, לשלוט בהם. כל רמז של שליטה או כוח גורם להם להתמרד.
ילדים אלה נעשים רגישים לשליטה, בפרט באווירה המשפחתית בה יש שימוש רב בכוחניות ובשליטה. הם ימחו נגד תחושת חוסר הכבוד כלפיהם וילחמו כדי לקבל התייחסות שוויונית ומכבדת. כל משפט, טון דיבור, מלה או מבט המתפרש אצלם ככוחני יגרור אחריו התנגדות והתנהגות כוחנית. ילדים אלה אומרים בהתנהגותם:
- אני מוכן למלחמה עם כולם, כדי לקבל את המקום המגיע לי כאדם.
לילדים אלה קשה עם הגישה של הסביבה כלפיהם ואף התנהגות אסרטיביות עלולה להתפרש על ידם כביטוי תוקפני ואז יגיבו בתוקפנות, או בהימנעות ובטול עצמי.
מלבד ההבדל הפיסי בין הורים לילדים, להורים יש כוח כסמכות שלילדים אין אותה ולכן חשוב שההורים ימנעו משימוש לרעה בסמכות זו.
הורים נתפסים בעיני ילדים כחזקים ומשמעותיים ואת עצמם הם רואים כקטנים לפיכך גם לא שווים אליהם.
השפה המדברת אל ילדים אלו היא: הקשבה, משא ומתן, שיתוף התייעצות והסכמים.
להורים רבים ציפיות גבוהות ובלתי מציאותיות מילדיהם ציפיות שאינן תואמות את גילו ויכולתו של הילד. אנו מצפים מתינוק בן שנתיים וחצי או מילד בן ארבע שיתנהגו כבוגרים (במיוחד אם הם בכורים). וכאשר הילד לא עומד בציפיות של הוריו ממנו הם מפעילים כוח ושליטה. במאבק כוח בין הורה לבין ילד אנו שומעים ילדים האומרים להוריהם: "אתה לא תשלוט עלי!."
אווירה של שליטה בבית נובעת בד"כ מתחרות והישגיות של הורים בגידול ילדיהם ומהצורך של ההורים שילדיהם יהיו מוצלחים וראשונים כמעט בכל דבר.
ההורים רוצים שילדיהם יקשיבו להם וישתפו עמם פעולה בהשגת המטרות שלהם. ואילו ילדים מסוגלים ללמוד ולהתפתח רק באווירה של כבוד, שיתוף והתייעצות הדדית ועידוד.
ביקורת, לחץ ושליטה על ילדים משפיעה לרעה על יכולתם לתפקד באופן תקין.
הורים לילדים עקשנים ומרדניים חייבים להבין שהגורם להתנהגות המתנגדת של ילדיהם הוא המסר שעובר לילדים, מסר של שליטה, המתבטא בטון הדיבור של ההורים ובשפת הגוף ומלל שלהם, ולפנות אל ילדיהם בנימה של כבוד, בדרכים מעודדות, להתייעץ עמם ולבקש את עזרתם בעת הצורך – כך שירגישו וידעו שמתייחסים אליהם בכבוד וישתפו פעולה.

ג'בראן ג'בראן (1923) ראה את הילדים כילדי החיים. ההורים, הם הקשת ממנה יוצאים הילדים כחצים אל עצמם. דרכנו הם הגיעו אל העולם אך לא מאתנו, חיים הם עמנו אך הם לא שייכים לנו, אל לנו לבקש שיהיו כמונו אלא לשאוף ללמוד מהם, כי החיים פניהם קדימה ולא לאחור.
לפי התפיסה של חליל ג'ובראן הילדים הם לא רכוש שלנו ואל לנו לרצות לשלוט בהם.

איבוד שליטה כהתנהגות בלתי אחראית
הורה המכה את ילדו מסביר את החלטתו לנהוג באלימות בילדתו בחוסר שליטה שלו ביצריו.
- היא הרגיזה אותי, מה יכולתי לעשות? פשוט איבדתי שליטה והיד ממש עפה לי מעצמה.
בטענה של חוסר שליטה יש העברת אחריות לאחר. בטענה שאיבדתי שליטה והיד עפה לי מעצמה. ההורה מעביר אחריות ליד שעפה לו לדבריו.
הורה או בן זוג אלים אינו מודע לך שאלימות היא דרך שבחר בה על מנת שיוכל לשלוט באחרים.
כשהוא מסתתר מאחורי "חוסר השליטה" מאמין הבעל, המכה את אשתו, שהיא האישה הייתה ראויה למכות. "היא עלתה לי על העצבים, אז החטפתי לה קצת." גישה הרואה במוכה אחראי לכך שהתייחסו אליו באלימות. "היא עלתה לו על העצבים" טוען להגנתו המכה ומאמין בכך.

כאמור, אדם אחראי יכול לשלוט במחשבותיו ובהתנהגותו, וניתן לראות בבירור מתוך הדוגמאות שבכולן הייתה, בעצם, אי לקיחת אחריות שמטרתה שליטה באחר.
מטרת ההתנהגות של "חוסר שליטה" היא שליטה בפועל. אדם המאבד שליטה "מרוויח" מהסביבה הבנה למצבו, השתתפות בקשייו, צידוק לחוסר יכולתו לשלוט בעצמו ולכן יש לו, אישור, היתר להמשיך ולנהוג באותה דרך. אדם יהיה מוכן לשקול אימוצה של התנהגות אחרת כאשר יהיה מודע למעשיו וישא באחריות תוצאות מעשיו. כתוצאה מ"איבוד השליטה."
אם נהגה "לאבד שליטה" ע"י הפסקת נשימה, תוך הידוק שיניה עד כדי פתיחת לסתותיה בכוח. כשנשאל בנה מתי זה היה קורה, ענה:
- כשאנחנו הילדים היינו רבים ובבית הייתה מהומה רבה.
- ומה היה קורה אז?
- מה זאת אומרת? מיד הייתה משתררת דממה ואף אחד לא העז להרעיש. לפחות לא עד הפעם הבאה. ובכן, האם זו איננה שליטה?! אותה אם הצליחה לשלוט בסביבתה ולהשיג בדיוק את מה שרצתה ע"י כך שבחרה לאבד שליטה באופן שאיים על הילדים – הפחד לאבד את אימא.
בתירוץ של חוסר שליטה מנסה עבריין התנועה, למשל, להתנער מבחירתו לנהוג בחוסר אחריות. "יש לי רגל כבדה" הוא אומר, "כשעקפה אותי המכונית ההיא לא יכולתי לשלוט בעצמי והייתי חייב לעקוף אותה."
נהג נעצר בשל נהיגה במהירות מופרזת 140 קמ"ש וטען זה המרצדס מה יכולתי לעשות?

איבוד שליטה כהתנהגות נלמדת
יש לשער שאדם שאימץ לעצמו התנהגות של "איבוד שליטה" סיגל אותה עוד בילדותו. מוכרות תופעות הילד המכחיל, הילדה המתפרצת, הילד ההיסטרי, או הילדה המקיאה, התנהגויות שמקפיצות את הורים ממקומם ומלמדות בפועל את הילדים כיצד אפשר לשלוט בסביבה ומהי הדרך היעילה ביותר לעשות זאת. יש וע"י איבוד שליטה שולטים הורים בילדיהם ולהפך, ע"י איבוד שליטה שולטים ילדים בהוריהם. כלומר, מגמתה של צורת התנהגות זו של "חוסר השליטה" או "איבוד שליטה" היא, לעתים, שליטה על האחרים ועל המצב.
הגישה עם ילדים אלה היא להימנע משימוש בתוצאות הגיוניות כי הן עלולות להתפרש על ידם כהזמנה למלחמה וכעונש. לעומת זאת, כשילדים מרגישים שמכבדים אותם או מתנהגים כלפיהם בתקיפות אדיבה, רוב הסיכויים שיקבלו את התנהגות הסביבה.
ילד המתפרץ ומשליך חפצים לכל עבר וגורם לנזק לרכוש או לבני אדם, שולף סכין קפיצית ודוקר את חברו בעת מריבה, מאמין שהוא איבד שליטה על רגשותיו והתנהגותו.
מורה בכתה ה' מתארת אירוע מזעזע שהתרחש בכתתה, בה תלמיד בן 10 הגיב באופן שהיא הגדירה כ"איבוד שליטה" לבקשתה לשמור על השקט בזמן שהיא מלמדת, ביטא התלמיד. כעס בלתי נשלט כלפיה:
- את תמיד מתנפלת עלי ומאשימה אותי שאני מפריע.
לקח כסא וזרק לעברה, הפך שולחנות וכסאות, זרק מעבר לחלון מחברות וכלי כתיבה של חבריו לכתה ויצא בטריקת מהכיתה. התלמיד אכן פרץ את הגבולות המסגרת של בית הספר, הפר את נורמות ההתנהגות בכתה ועבר על החוקים של בית הספר.
האם ספרה שהוא ילד טוב, אוהב לעזור ורגיש יתר על המידה רגישות המתבטאת לדבריה בהתפרצויות ואיבוד שליטה עד כדי אלימות וונדליזם. ההורים ובני המשפחה האחרים נזהרים בהתייחסותם אליו, כי הוא עלול להתפרץ על דבר הכי קטן אומרים. ואז "העולם חרב עליהם."
אין ספק שהדוגמה שהצגתי לאיבוד שליטה קיצונית, אך נוכל לראות אצל ילדים מגיל צעיר מאד התנהגות כמו התפרצות זעם שהתייחסות לא נכונה לילד עלולה להחמיר את התנהגותו ולהפוך להתנהגות בלתי נשלטת עד כדי הדוגמה מעלה.
הורים מחזקים התנהגות בלתי נשלטת של ילדים ע"י מסרים כמו: פחד וחשש מהילד כאשר הוא מתפרץ, משפטים חוזרים המבטאים את דעתם וחששם כאשר הילד מתפרץ כמו: הוא "חטף את הקריזה שלו," הוא עלול לאבד שליטה ולהרוס את הבית," או, כאשר אחד ההורים משוחח בטלפון עם ההורה שלו, אחותו , חברה וכן' כך נשמעים הדברים: "כשהדם עולה לו (לילד) לראש אלוקים ישמור, אני מרחמת על האחים שלו וכיוצא באלה."
גישה המסייעת לילד לשלוט ברגשותיו והתנהגותו מתייחסת בכבוד לרגשותיו ומציבה גבולות לדרך בה הוא מביע כעס:
- מותר לך לכעוס, אך לא נרשה לך לבעוט באחיך הקטן, או, אני רואה שאתה כועס מאוד, האם אני יכול לעזור לך?
השפה שמשתמשים בה בגישה המסייעת לילד במצבי איבוד שליטה מתייחסת אחרת לכל ילד, בכל גיל.
העיקרון, מתן אישור להבעת רגשות והצבת גבולות לדרך בה הוא מביע אותם.

הכותבת: תמי איפלח, עובדת סוציאלית, יועצת משפחתית, מורה במדרשה שבמכון אדלר
ומדריכה קלינית לזוגות פנויים/יות, בשיטת האימאגו

וזר לא יבין זאת.
הכיצד?
אומרים האנשים- הנה, עוד שנייה זה נגמר,
שמחה גדולה, הילולה
ואני- כדי שלא יהיה פער גדול
בין התוך שלי לאחר
מנסה להסביר
לנפץ מיתוס
לומר שמקום שהיה אלי טוב
שדאג לרווחתי נישמתי וגופי
מקום שבו לומדים עדינות ונחישות
המקדמים ורוקדים יחדיו.
מקום של נשים יפיפיות
עם שיער עד המותן
שתוך שבוע גולגולתן המושלמת בוהקת
עיניהן מחליפות מבט
של טוב ורע כאחד.
מקום שבו לומדת אני
חברות אמיתית מהי.
מקום בו אינך צריכה להתנצל ולהסביר.
הכול בסדר פה.
וכל שרוצים עבורך זה
להבריא-להרגיש טוב
ולהמשיך הלאה בחיים.
כך שאולי עכשיו
מעט מהקושי שבפרידה
קצת יהיה ברור יותר
או אולי פחות הזוי.

ולא אומר הדבר שאין יחד
עם אותן תחושות-
גם אותה שמחה על סיום.
שברור לגמרי שיום הפרידה
הוא גם יום של ניצחון וחגיגה
יום של לידה- שתאריכו ישמר
וכל שנה יזכר. יזכר.
וביום רביעי הראשון ללא טיפול
אדע שחזרתי לחיים ללא מחלה
ללא טיפולים
ללא מחלקה.

ושאפשר להתחיל כאילו מהתחלה
לטפח מה שניפגע
להוקיר ולהודות
לשנות את מה שנדרש
ובעוצמת הרכות
לרקוד את החיים
החברים, המשפחה.
וממקום שכזה אפשר
ואפילו רצוי נראה לי
לפתוח עוד קצת את מגירת
ה "מה היה לנו?"
ממקום של בטוח- להציץ
ללא בטוח, לכאב ולפחד
לתסכול והייאוש.
להסתכל, להיות- ולהיפרד
כי הדרך טובה היא
ואני ההולכת בה
גם.
תודה.

רות
הכותבת: רות גת, מטפלת משפחתית, מנחה, מדריכה ומורה למודעות עצמית במדרשה למקצועות ההנחיה במכון אדלר.

ואני חושבת דרכך על ילדותי
שעברו ועוד ועוד
ולא יודעת איך אומרים זאת בעדינות
אך שלא כך-פי מלא כעס וקללה
על דאגות של לילה
לילדות חרדות
שביום מחזקות, תומכות מחבקות
ואולי שם בסתר, שאמא לא תראה
מוצאות פתח לצל האחר-
לפחד לכאב לקושי
עלי, עליהן.

ונכון- הידוע נכון
ממשב ניתן לצמוח-ובגדול.
אך נא לאפשר לתת מקום
גם לאותן צלקות-המתפתחות
מפצעים עמוקים, חותכים
וצלקות משאירות סימני גוף נפש.
ואני אמא ואני רואה
ויודעת שהן יכולות- ויודעות
לימונצ'לו מלימון מהו.
ובכל זאת- לא רוצה יותר
שאף רעה או חולי או קושי
יתקרבו למי מהן
למי מבין אהובי.
מספיק ודי
אני אומרת.
התאמנו מספיק בהתגברות והתמודדות
בנתינה, קבלה, אורח רוח
וויתור או קצת לפחות
על פנטזיה של שליטה
בכינו פחדנו
צחקנו רקדנו
ונראה לי- אפילו
את י"ב כיתות כבר סיימנו.
אפשר להפסיק .
כלומר- אני אומרת
לא ממש יודעת למי פונה אני
אך אנא אנא
מעתה- הכול בריא
ללא בחינות נוספות
לא אומרת לגמרי
בלי התמודדויות
כן,שתהיינה כאלה,
אך לא צריך להגזים
וכל פעם ללכת לגדול הזה-
לסרטן.
אפשר גם אחרת-
דברים של רגיל-
חתונות, לידות, מעברי דירות
אפשר סתם כאב ראש
גם זה משהו-לא??!!!!

אז אנא – פתאום שמה לב
לגלישה לתפילה
אנא- מעכשיו-
בריאות שלמה, שמחה, אהבה.
תודה רבה.
רות

הכותבת: רות גת, מטפלת משפחתית, מנחה, מדריכה ומורה למודעות עצמית במדרשה למקצועות ההנחיה במכון אדלר.

פרק א':
היום אני כותבת על מעבר נוסף

שבוע לפני סיום טיפולים.
סוג של מגירה שעוד שנייה נסגרת
מגירה שתיכף אפתח עוד חריץ בה.
נסגרת. יציאה בשש וחצי בבוקר
כניסה למחלקה בשבע וחצי.
הליכה ל"סוויטה". בדרך- מספר לתור התיק האישי.
ארונית- סדינים וציפה
ארגון הכורסא-ניקוי החפצים
ברכות- לאחיות למזכירות, לקירחת מחדר 10
לנחמה- שותפתי לאגף.
תיכף תגענה החברות המסורות- מתייצבות
כל טיפול, כבר חודשים
לא נותנות לי לבד, לא נותנות לי ליפול.
ואז תאמר לי בוקר טוב
ברוריה ואחר כך מיכל ודיאנה
כולן לובשות לבן-כולן אחיות, מקצועיות
כולן ראשית בנות אדם.
זה אומר מה?-רגישות ויכולת אמפאטית
ברמה הכי גבוהה שנוכל אנו המטפלים
אי פעם להגיע אליה.
מקצועיות רצינות ומתוך אלה- שיחות של נשים-
אמהות
על תיקים, קניות, ילדים עייפות וחיים בתוך ומחוץ למחלקות.

ואז- כשהכול מוכן- מתחברים, בעדינות האופיינית
המחט מחפשת את ידידה הווריד
השקיות מוחלפות, מטפטפות
כל אחת והתפקיד שלה
עושות את עבודתן
כמו יצאו בבוקר שטוף שמש
אל שדה הקטיף היומי.שבועי.זמני.

ואני, אנחנו-מדברות, מסדרות עניינים
מרכלות מעט, קצת שותקות
ממש קצת
אוכלות, שותות, לפעמים
כשחדר היצירה פתוח
חורזות חרוזים, מציירות ציורים
קוראות עיתון או שניים
מסיימות.
המחט מוצאת, המסמכים חתומים
עוד מילה או שתיים
מעלית, חנויות, קפה
ארוחת צהרים
שוק או קניון או הביתה
לפי הכח
ונועם שלי-שנוהגת אותי
באופן עקבי ומבלה איתי גם ליום שאחרי
אם יש כח- מבשלים
ולפעמים- אין. וגם זה טוב.
והבנות מתקשרות, שואלות
באות. צוחקות איתי
מחבקות.
וכל חיבוק כמו עוד טיפות
של זהב קסום
מועבר דרך ווריד הנשמה האוהב
לגופי ונשמתי.

וכך עד לטיפול הבא.
וזו מגירה, או חלק ממנה
דקה לפני סיום-או סוג של.

רות
הכותבת: רות גת, מטפלת משפחתית, מנחה, מדריכה ומורה למודעות עצמית במדרשה למקצועות ההנחיה במכון אדלר.

סבים וסבתות
"זה התחיל משני הורים עליזים וצעירים , שהולידו בשבילי את המשפחה שלי"
מי מאיתנו אינו מתענג על אותם רגעים קסומים בבית סבא וסבתא? ריח השוקו בשעת בוקר מוקדמת, המאכלים המיוחדים השמורים רק לבית זה, הפינוקים הבלתי פוסקים ובעיקר בעיקר תשומת הלב הרבה כמעט האינסופית. היה נדמה כאילו החיים עוצרים מלכת, זה רק אני שם במרכז ההוויה וכשמגיע הביקור לקיצו אני נפרד בעצב רב עד הפעם הבאה.
ביקור בבית של סבא וסבתא התחקה על אירוח בבית הבראה, לא רק ברמת השהייה במקום , כי אם גם בהתרגשות שלפני ובקושי הפרידה שאחרי. בין אם זיכרון זה שייך לנחלת ילדותנו ובין אם רק כמיהה, כי לא באמת הזדמן לנו לטעום מהחוויה, כולנו תמימי דעים כי יש משהו במערכת היחסים שבין סבים וסבתות לנכדים שקשה לתארו במילים משהו בעוצמת הרגשות, הצפייה האהבה הפייסנות, שהקשר הזה מוציא מכל אחד מהצדדים, רוקמת מערכת יחסים שאין שנייה לה .
מה יש בו בעידן של היום שמטשטש כמעה את אותה האווירה ומשמר אותה בחזקת זיכרון נעים או כמיהה גדולה?
חלקה האחד של התשובה לשאלה זו, מקפלת בתוכה את הסטאטוס החדש בו אוחזים הסבים והסבתות של היום. מעבר לעובדה שהסבים והסבתות של שנות ה2000 מאד מתוקשרים , קוראים עליהם בעיתונים , בשבועונים, הם מקבלים אייטמים במהדורות המרכזיות , הם שונים יותר , צעירים ,עסוקים , פעילים ומלאי תחביבים. אך, לא רק. כי היום הם גם מחנכים.
אם בעבר סבא וסבתא היו נטולי מטלות חינוכיות , העידן של היום מזמן להם התמודדות בחזית שעד היום הייתה שמורה להורים בלבד. החלוקה הייתה ברורה – בבית של סבא וסבתא מותר כמעט הכל , כמו ירח דבש מתוק שמשאיר טעם של עוד. הנאה ללא תנאים. זו לא הייתה רק תחושה כי אם אמירה שנאמרה בפה מלא ואף בלא מעט גאווה- "זה הנכד שלי, אצלי מותר לו, אם אתם רוצים תחנכו אותו בבית" . הגבול היה ברור ההורים יכולים לעשות בבית שלהם מה שהם רוצים ואצל סבא וסבתא מתפנקים! נדמה היה כי עמדה דיכוטומית זו התקבלה גם אצל ההורים עצמם ללא הניד עפעף.
במבחן המציאות ,היה מאד פשוט לשמור על הקיים. הצלחה זו ,ניתן היה לזקוף לזכות הניידות המוגבלת של הסבים והסבתות שהיו הרבה פחות ניידים מאלו של היום. כפועל יוצא מכך , המפגשים עימם היו מצומצמים והתמקדו בעיקר בשבתות, חופשות או בעיתות מחלה בהם לא יכולנו ללכת למסגרות החינוכיות.
היום, אנו עצמנו אנשים עסוקים מאד,עובדים שעות ארוכות, מחויבים לעמוד בקצב עבודה אינטנסיבי , לרובנו אין את הפריווילגיה להתעייף, לדחות או לוותר על החזרה למעגל העבודה אחרי הולדת הילדים , התחרות בחוץ רבה ובידינו מוטלת האחריות לפרנסה. אז בסקירה לא פשוטה אחר האפשרויות העומדות בפנינו אנו נאלצים להכריע את הכף לקחת החלטה -לשמור על הקריירה ואף להמשיך ולפתחה. הבחירה הופכת לקלה יותר כאשר מוצעת לנו עזרתם של הורינו.
המודל אינו חד משמעי, ישנם כאלו שיטפלו בנכדיהם החל עם הגיעם לגיל ארבעה חודשים, אחרים רק כאשר הנכד או הנכדה כבר בני שנה, יש כאלו שרק יוציאו מהמסגרות החינוכיות בשעות אחה"צ המוקדמות ויהיו את אלו שייקחו את הנכדים בתום המועדוניות. יש גם סבים וסבתות שיש להם יום קבוע , יהיו את אלו שיהיו להם יומיים ואחרים יחלקו עם המחותנים את משמרות השבוע. זה לא באמת משנה לאלו מהמודלים אתם מוצאים את עצמכם משתייכים . כך או כך, כל אחד מאלו מקפל בתוכו דילמות לא פשוטות ומערים אי אלו קשיים , הן ברמת הסבים והסבתות, ההורים וגם הנכדים. לכל הצדדים במשולש היחסים שותפה תחושה אחת מרכזית- הבלבול.
אם הזכרנו כי בעבר התפקידים היו ברורים , שכן היום גבולות התפקידים פרוצים ומתוך כך נוצרת אי בהירות כזו מבלבלת- מי הוא האחראי על מחלקת החינוך? מי עומד בראש מחלקת הפינוק ? מי מחליט מה מותר לי או אסור ומתי ? כל אחת מצלעות המשולש חווה את הבלבול מנקודת מבטה .
הורים: ההורים הצעירים, הם בחזקת נעזרים, לא תמיד פשוט לילדים לקבל שלא לומר לבקש עזרה מהוריהם, על אחת כמה וכמה כשמודבר בעזרה עם ילדיהם שלהם . עמדת הנעזר מזמנת להורים קושי "לבקר" את נותני העזרה וכשהם מוצאים את עצמם עושים כן , מיד עולה השאלה- האם אני כפוי טובה? ומנגד האם זו לא זכותי לבנות את התא המשפחתי שלי כפי שנכון ומדויק לי ? לעיתים ההורים חשים חוסר שיתוף פעולה מצד הוריהם בחינוך ילדם, ניתן אף לשמוע את הקול "הם הורסים לי יותר מאשר עוזרים לי, הם נותנים לילד כל מה שהוא רוצה, אך אני חייב את עזרתם, וכשאני בעמדה כזו אין לי בררה אלא לשתוק, לבלוע את הצפרדע "
סבים וסבתות: הסבים והסבתות מצידם, תמיד שמחים לפגוש את נכדיהם, החיוך הרחב שעולה על פניהם אומר הכל, פריסת הידיים לצדדים והחיבוק שבא בעקבות כך מספר לנו שאין להם כל כוונה "להרוס" את הרגע עם הגבלות או איסורים לנכדים הקטנים והמאושרים. אך מה כאשר לא מדובר על מפגש מזדמן כי אם על מספר שעות שבהן סבתא וסבא שומרים על נכדיהם. ובתוך שעות אלו יש מקום לאירועים לא מעטים בהם יש צורך בהצבת גבול או מתן איסור? בנקודה זו המציאות נפגשת עם הפנטזיה, האם גם בסיטואציה כזו אני נדרש להיות נטול תפקיד חינוכי? ומה אם אני יכול לחנך כעת אך לא ממש רוצה, כי למה להרוס את השעות היפות האלה עם הנכדים הכל כך יקרים – הרי בשביל זה יש להם הורים..
נכדים : את הטעם המתוק של מפגש עם סבא וסבתא אי אפשר מבחינתם למחוק. הם מרגישים את ההערצה מצידם של אלו, כמו גם מזהים את החולשה, הם יודעים בדיוק איזה מיתר מפעיל איזו מנגינה ואין להם כל בעיה להשתמש בו אם מתעוררת בחזיתם איזו "בעיה". הבלבול של הנכדים כפול ומכופל ,בראש ובראשונה בל נשכח ,הלוא הם רק ילדים, אך לא גילם לבדו , נכנס כאן כגורם מכריע במשוואה, כי אם גם יכולת התפיסה שלהם והפרשנות המוגבלת . הם לא תמיד מצליחים להבין עד הסוף למה כשהם אצל סבא וסבתא, הם יכולים לשחק בכל המשחקים ומקבלים את מלוא תשומת הלב וכשהם מתארחים בשבת הם צריכים לחלוק גם בסבא וסבתא וגם בצעצועים עם הנכדים האחרים. מה שעוד מבלבל אותם זו העובדה שההורים שלהם מחליטים בבית וקובעים כל מיני דברים מעצבנים ואצל סבא וסבתא אבא ואימא פתאום לא ממש מחליטים ואם הם מנסים אז נורא קשה להם כי סבא וסבתא תמיד בעדי ופתאום ההורים נראים כל כך חלשים. והכי לא ברור לו לילד , למה אימא כועסת על סבתא כשהיא חוזרת הביתה, ומעירה לה כל מיני הערות כאילו היא לא יודעת לטפל בילדים ובעצם סבתא זו אימא של אימא.
האמת היא שילוב של כל אמיתות האדם
הורים, סבים וסבתות ונכדים, כל אחד מהם אוחז את האמת שלו והשילוב בין האמיתות מזמן לנו בלבול גדול. הבלבול מטבעו, יוצר תחושה של חוסר סדר, אי ודאות ובעיקר חוסר בהירות ועקביות. בעקבות כך כל הנוגעים בדבר עלולים לחוות תחושה שלא מבינים אותם ובעצם להשקיע אנרגיות לא מעטות ב"לשרוד" את היחסים ולא באמת גם ליהנות מהם.
אז אחרי שהתרפקנו על זיכרונות העבר, והתאכזבנו מעט מהקיים בהווה , בואו ננסה למצוא את חוט השני שיחבר בין השניים ויחזיר את הטעם המתוק.
התפקיד ההורי שלנו, אינו מתחיל בשעה חמש אחה"צ כשאנו נפגשים עם ילדינו, התפקיד ההורי שלנו מתחיל עם כניסתנו להריון ומסתיים עשרות רבות של שנים אח"כ. זהו תפקיד רציף ורצוף ובמסגרת היותו כזה, הוא מזמן לנו דילמות רבות. אחת מהן מתמקדת ביחסים שבינינו לבין הורנו , הלוא הם הסבים והסבתות.
המשימה המורכבת ביותר שלנו ההורים , היא לשמור על ערוצי התקשורת פתוחים. יש לזכור כי הדיאלוג בינינו לבין הורנו החל לפני שנים ארוכות והיום הוא תוצר של סגנון החיים שבין השאר הנחילו הורנו בביתם בשנות ילדותינו. לאור כך המשימה המורכבת מאתגרת אף יותר . אך בל נשכח כי האחריות על השיח בכל הנוגע לילדינו שלנו מוטל עלינו ההורים, ומכאן, בראש ובראשונה עלינו להיות ברורים לעצמנו. מה כן ומה לא, מה מתאים יותר ומה פחות , מה נכון לנו ומה ממש לא. ללא בהירות בחזית שלנו , יהיה כמעט בלתי אפשרי להבהיר לאחר מהו רצוננו אנו . וכשכבר אני מבין ויודע ויש לי אג'נדה הברורה לי היטב, רק אז אני ניגש עימה להורי. מביע הערכה ומודה להם על שיתוף הפעולה – הלא ממש מובנת מאליה, כי בעצם הם לא באמת חייבים והכל מכוונות טובות ורצון לעזור לנו הגדולים ולבלות וליהנות עם הנכדים האהובים.
להקפיד ולדבר במסר האני, בגוף ראשון. להוציא את הדיאלוג מדיאלוג פנימי סגור שלי ושל עצמי לדיאלוג פתוח , מפרה . עליי לזכור כי הורי הם יד ימיני, ולנו ולהם מטרה אחת משותפת – שיהיה לכולנו טוב. וכשאנחנו זוכרים כי גלגלי הטוב מניעים את האחר- שמה שהם עושים זה הכי טוב שהם יודעים כרגע ואם היו יודעים משהו אחר , קרוב לוודאי שהיו נוהגים אחרת, אז אני פנוי להגיע לשיח עימם ממקום של למידה משותפת. ביחד נקבע חוקים שיתאימו לכולנו, ומפעם לפעם נחזור ונפתח את השיח לבדיקה- מה עובד לנו, מה מצליח, איפה אנחנו חשים תקועים, כן, גם אנחנו ההורים וגם הסבים והסבתות עצמם. ומשם נצא למחשבות חדשות ומסקנות נוספות במטרה אחת להאיר אור על הבלבול, ולהפריט את התפקידים.
הנכדים מצידם, יתברכו במודלינג משופר של יחסים בין ההורים לסבים ולסבתות, הם יתפנו לשתף פעולה ומתוך כך יוכלו לוותר על המשחק של הפעלת השרירים ובדיקת הכוחות
ומה אם נצא רגע מהבועה ששיחה פותרת כל בעיה , ובכל זאת במשפחה שלנו אין מקום להידברות. כי באמת, ועם כל הרצון הטוב, יש גם את אותם המקומות בהם אין מקום לשיחה והיחסים שם מושתתים על סטטוס קו כזה או אחר שנשען על מערכת יחסים ארוכת שנים, במצב זה, בו אני ההורה מרגיש שאין לי עם מי לדבר, עומדת בפנינו בחירה. כלל לא פשוטה- לוותר על העזרה, ואם בחרתי בכל זאת לקחתה, אני מזמינה את כולנו לוותר על הכעס, על המרמור שהדברים לא זורמים כפי שאנו בדיוק רוצים. ולעשות את הכי טוב שאנו יכולים, במסגרת האחריות המופקדת בידינו, להתמקד בילדינו שזקוקים לחינוך שלנו ולפסוח על ניסיונות לחנך את אותם אלו שחינכו אותנו.
והנכדים? תסמכו עליהם, הם יודעים הכי, הכי טוב…
מאת: רוית גוטמן
פורסם באנרג'י בלינק המצורף:

כשהיינו ילדים, שיחקנו בתופסת ומחבואים, היינו יורדים כל ילדי השכונה בשעה ארבע לרחבת הדשא, וממצאים לנו עולמות משלנו… מהם למדנו מהר מאוד, מהם החוקים, מי החזקים, ומי החלשים, מי הילדה המקובלת ומי הילד הספורטיבי, איתו כדאי להתחבר כשמתחלקים לקבוצות בכדור רגל.
למדנו לנהל משאים ומתנים, להגן בחירוף נפש על קבוצתנו, לשתף פעולה בבניית סוכה (כן, אמיתית מקרשים וסדינים), ולהתמלא ביצירתיות בדרכים לקשט אותה, למדנו לריב וחשוב מזה כיצד להתפייס.

כשאני מביטה היום בילדי, ושומעת את התהיות שעולות בקבוצות ההורים שאני מעבירה, עולה התחושה כי הדור של ילדינו, שכח כיצד לחלוק את כל אותן, כישורי חיים שאנו כילדים למדנו על הדרך…
כשאני נאלצת לפתוח כמרפאה בעיסוק, בעקבות דרישות הולכות וגדלות מצד הורים, קבוצות שמטרתן ללמד ילדים כישורי חברתיים, אין אני יכולה שלא לתהות, מה בדור הזה הלך לאיבוד????

האם באמת הדורות כל כך שונים?

אדלר, מלמד אותנו שהבסיס הקיומי הראשוני של האדם, הוא הצורך בתחושת השייכות.
מרגע היוולד תינוק לעולם, כל מעשיו, בכיו, צחוקו, תגובתו למבוגרים הסובבים אותו, מטרתם אחת:
להשיג תחושת שייכות.
אותה תחושה, שבסיסה יכול להיות מתואר בביטויים, "תראו אותי", "אני כאן", "אני משמעותי" ואני רוצה להרגיש שייך לקבוצתכם.
רגשות אלו, מלוות את התינוק הגדל, את התנהגותו, את מעשיו, ובסופו של דבר מעצבות את אופיו ודרך התנהלותו בעולם, בדרכים מקדמות, או בדרכים שגויות. (תלוי בתגובת הסביבה אליו).

כבוגר, ממשיך האדם להתנהל באותו האופן. גם כמבוגרים, לכל מעשינו, בסיסם מטרה אחת, להיות חלק מ..
ניתן היה לחשוב שבדור שבו הילדים למדו לתקשר אחד עם השני דרך מחשבים, בדור שבו על פניו הצרכים החברתיים הלכו ופחתו, בדור שהצורך באינטראקציה ביו אישית הלך ופחת, הרצון לתחושת שייכות יפחת אף הוא.
אנשים קונים דרך האינטרנט, יוצאים פחות ופחות מהבית, בעזרת עזרים טכנולוגיים יכולים להיות בכל רגע נתון בכל מקום בעולם, ככה הסקרנות הטבעית לחקור עולמות חדשים על פניו גם היא מופנמת.
"דור הקופסא" החליף משחקי קופסא חברתיים, לבהייה בקופסא קטנת מימדים.

אך אל לנו לטעות, הצרכים הבסיסיים לא השתנו, מה שהשתנתה היא הדרך להשגתם.
קחו לדוגמא את הפייסבוק.
כמה מאיתנו מנהלים את חיינו דרכו? הצורך לחלוק כל רגע בחיינו, והצורך להציץ לחייהם של האחרים…
כמה פעמים מצאתם את עצמכם כותבים סטטוס, ולוחצים עשרות פעמים על כפתור "רענן" רק כדי לבדוק האם מישהו כבר הגיב אליו – כלומר עשה לו לייק.
"האם אהבו את מה שכתבתי", טומן בחובו מלחמה פסיכולוגית מלחיצה למדידת כמויות "הלייקים" שאקבל. אם קיבלתי הרבה תגובות, משמע אני שווה משהו, רואים אותי, ואני מוערך…
אנשים שולחים בקשות חברות לכל עבר, אך כמה מתוך 2000 החברים הקיימים שלהם יתקשרו לשאול לשלומם ביום מחלה? כמה מהם בכלל יזכו לדבר עם בעל החשבון???

המציאות הוכיחה שהצורך בתחושת השייכות, בעולם של קשרים חברתיים שהולכים ומתמעטים, לא רק שלא פחת, אלה להפך אולי אפילו גבר לנוכח המציאות החדשה.
אולם המציאות הזאת משרה תחושת שייכות מזויפת, ואף מסוכנת.
בעולם שבו הכל מהיר וזמין, השגת תחושת השייכות יכולה בטעות להיות מפורשת ע"י תגובתם המיידית של האחרים.
האם האחרים הללו, שמסתתרים רבות מאחורי פרופילים מזויפים באמת יכולים למדוד את יכולתנו ולהעריך אותה? מי מבטיח לי שמאחורי תמונת המנכ"ל המפורסמת לא מסתתרת ילדה בת 13? האם לא קל יותר להסתתר מאחורי מסכות וקופסאות, במקום לנהל דו שיח אמיתי? בו המילים הנאמרות פוגשות פנים, המגיבות אליהם ואתה נאלץ לקחת את הסיכון שמילותך לא יתקבלו.
מה קרה לתהליכים הארוכים, בהם רבנו והתפייסנו, חלקנו דעות וחלקו עלינו, תהליכים בהם לאט לאט עם השנים, למדנו לעצב את מי שאנחנו???.
הרצון הגובר מצד אחד, לתקשורת חברתית ברשת, המתבטא באין ספור אפליקציות מפותחות, המאפשרות לכולנו להיות זמינים בכל רגע ולהתעדכן בכל רגע נתון מה קורה עם חברינו, הצליחה לתעתע בנו בחושבנו שאנו אנשים חברתיים. אך מאידך שכחנו את הדברים הבסיסיים…

כשאסיים כתיבת ממילים אלו, בודאי ארוץ לפרסמם בפייסבוק, והעקוב בדריכות אחרי כמויות הלייקים.
גם אני שגדלתי בדור שעוד שיחק מחבואים, למדתי להסתגל למציאות החדשה.
אך באותה נימה, אניח את המחשב הנייד בצד, וארוץ להוציא עוד אחד מאלפי משחקי הקופסא, הזנוחים בארון של בנותיי, וביחד נעביר אחר צהריים שלמים, שכולו יחסים…
כי בחיים, הכל עניין של איזון…

מאת: גלי סילברמינס מרפאה בעיסוק מוסמכת, מתמחה בהתפתחות הילד, בעלת מכון להתפתחות הילד והדרכות הורים, ופרקטיקנטית במסלול להנחיית קבוצות הורים במכון אדלר.

מוכר לכם? מתמודדים / התמודדתם עם תהיות מהסוג הזה?
בתור התחלה ממליצה למחוק את השאלה למה מהלקסיקון. התיאוריה האדלריאנית, שלאורה אני מנחה, אינה מתמקדת בסיבה לכל התנהגות כי אם במטרה.
לכן, ממליצה מעתה להחליף את השאלה למה בשאלה לשם מה?

לטובת הורים שקראו את הטור האחרון ולאלו המצטרפים (ברוכים הבאים), אזכיר שמאחר והאדם הוא בבסיסו יצור חברתי, מטרת העל המניעה את כול ההתנהגויות האנושיות היא הצורך בתחושת שייכות, להרגיש שיש לנו מקום, ערך ומשמעות בשדה החברתי בו אנו פועלים.
בדיוק את אותם דברים זקוק הילד להרגיש. בבית הוא נמצא באינטראקציה עם האנשים החשובים ביותר בחייו. שם הוא לא רק רוצה, אלא צריך להרגיש שייך – אהוב, נחוץ ויכול.
השאלה שעלינו לשאול את עצמנו, היא האם בבית מתקיימים התנאים המאפשרים לו לחוש כך?

כל ילד רוצה להשתייך דרך תרומה ומועילות ושת"פ. קודם לעצמו ומאוחר יותר בהתפתחות למשפחתו ולשאר מעגלי החיים.
כאשר יש לו ספק בשייכות, כיוון שהתנאים לשייכות לא מתקיימים, בתחושה הסובייקטיבית שלו, הוא יחפש דרך אחרת על מנת להרגיש שייך.
דרך זו עלולה להיות שגויה – מה שנקרא "עלה על האוטובוס הלא נכון". תפקידנו כהורים לעזור לילד לרדת מאותו אוטובוס ולהעלותו על הנכון (במקום לעלות יחד איתו על האוטובוס השגוי) .

הרי לא נעים לילדינו כשכועסים עליהם או מענישים אותם – אז למה הם ממשיכים?
עד כמה שזה יישמע לחלקכם מוזר, ילד יעדיף לספוג כעס, עלבונות, ענישה ולפי מחקרים אף מכות ולו בלבד שיתייחסו אליו ושתהייה לו איזושהי משמעות במשפחה. ילד מפריע, כי לא מצא דרך אחרת להיות חלק מאיתנו.
אנחנו כמובן מתנגדים נחרצות לענישה ולהכאת ילדים!

לפי הגישה של אדלר, קיימות ארבע דרכים מוטעות שילד, אשר תחושת השייכות שלו אינה מבוססת דיה, עשוי לפתח כדי להבטיח את המקום שלו:
- דרישת תשומת לב יתרה
- הפגנת כוח
- נקמנות
- ייאוש

א. דרישת תשומת לב יתרה
כל אחד זקוק ליחס, לתשומת לב, וכל ילד זכאי לקבל הרבה תשומת לב מהוריו. מתי זה הופך לבעיה? כשזה נהייה עבור הילד תנאי קיומי.
נדע שהתנהגותו של הילד מכוונת להשגת תשומת לב יתרה כשנרגיש מועסקים מעבר למה שהיינו רוצים או בוחרים, מעבר למה שמתאים לנו. הרגשה שעל פי רוב תתבטא בעייפות ומוטרדות.
דוגמאות איך בעזרתנו ההורים, הפכו התנהגויות מקריות של ילדינו לדרך מוטעית לשייכות:

*במקרה לא היה לילד תיאבון יום אחד וההורים נלחצו והחלו להאכיל אותו בטקסיות רבה, "אווירון" מפה ו"אווירון" משם ובסוף זה נגרר להתשה וכעס ובכל זאת זה חוזר על עצמו.
*ילד במקרה חוזר בוכה מהגן כי נפל. הדרמה של ההורים סביבו נטעה בו את הרעיון (המבריק) לחזור לעיתים תכופות יותר בוכה או עם דרמות מהגן וכד' וכד'.
כשילד מגלה כמה התייחסות הוא מקבל במקרים כאלה (מטריד, מצחיק, מנדנד, מפחד, מתבייש ועוד), שווה לו להמשיך. כאמור, גם אם במחיר של הערות והטפות מוסר מצד הוריו.
קיימות גם התנהגויות שהן לכאורה חיוביות, שמטרתן להשיג תשומת לב יתירה כמו לדוגמה להיות הילד הכי טוב – ההורים תחילה מאד מרוצים אך מאחר והילד מסיק שרק כשהוא הכי טוב הוא מקבל יחס ואזי רק אז הוא אהוב ומקובל, חווית כישלון היא בלתי נסבלת עבורו. לא ירחק היום שהמחיר שצורך זה יגבה ממנו יהיה גבוה עבורו ועבור הוריו.

איך נעזור לילד "להיגמל" מהצורך בתשומת לב יתירה על מנת להרגיש שייך?
קודם כל בהדרגה
במקום להגיב לדרישת הילד לתשומת לב ניזום מתן תשומת לב
נתעלם כמה שאפשר מהתנהגותו המפריעה של הילד ונעודד ונתייחס להתנהגויות חיוביות
נעודד תרומה, מועילות ושיתוף פעולה של הילד על ידי כך שנאפשר לו לעזור ולקחת חלק במשימות הבית

ב. מאבקי כוח
ילד עובר מהעסקת יתר למאבק כוח כאשר אינו מצליח לחוש במשפחה שייכות על ידי תרומה ומועילות או על ידי משיכת תשומת לב יתרה.
בדרך כלל ילמד הילד להשתמש באסטרטגיה זו, כאשר אחד ההורים בבית (או שניהם) מאד אוהבים שדברים נעשים בדיוק לפי רצונם ואינם מהססים להפעיל כוח כדי לדאוג שכך יקרה.
נדע לזהות מאבק כוח כשנזהה שאנו מגיבים להתנהגויות כמו עקשנות, סרבנות, וכחנות, רודנות ותוקפנות בצעקות, גערות, התחשבנויות, איומים, ענישה ונרגיש תחושות הולכות וגוברות של כעס, אכזבה, תסכול וחוסר אונים.
יש לציין שבאווירה של מאבקי כוח, גם אם צד אחד חש שניצח, למעשה שני הצדדים מפסידים, כי היחסים מתקלקלים.
איך יוצאים ממאבק כוח?
קודם כל זה באחריות ההורה להיות הראשון שיוצא משם ולשם כך נחוצה החלטה.
(יש לציין שבמצב של מאבק כוח מתמשך יהיה להורים קל יותר לעשות זאת תוך השתתפות בקבוצת הורים, או קבלת הדרכה ותמיכה מקצועית)
חשוב לתת לזה עדיפות ראשונה ובאופן זמני לוותר על פרויקטים אחרים. דהיינו, כמעט ולא לעסוק בתקופה זו בחינוך, כי אם בשיפור היחסים והאווירה.
להודיע לילד שאתם מוותרים על המלחמה.
להמשיך לפעול באסרטיביות במקומות שמאד עקרוניים לכם, אך מבלי להשפיל את הילד. בשפה האדלריאנית, אנו מכנים זאת כתקיפות אדיבה – תקיפות כלפי עצמי, אדיבות כלפי הילד.
לתת לילד לבחור בין שתי אלטרנטיבות ואם זה לא עוזר לאפשר לו בחירה בין "או שאתה מחליט או שאני". (עדיף בהרבה מאשר ההצהרה "בנעים או בכוח")

ג וד. נקמה וייאוש
הילד שניסה דרכים פחות הרסניות להשיג תחושת שייכות עובר לתגובות קיצוניות כמו נקמה ואף לייאוש. אלו כבר מצבים קיצוניים המצריכים התערבות מקצועית.

הבשורה שלי אליכם ההורים – התנהגותם המפריעה של ילדינו אינה נגדנו, היא בעד המקום ותחושת השייכות שלהם.

לסיכום – עלינו, ההורים, להיות מודעים לעובדה שלהתייחסות שלנו להתנהגות הילד השפעה מכרעת על תפיסת השייכות שלו.
יש לתת את הדעת על התוויות שאנו שמים על הילדים – ביישן, עצלן, מלאך, נשמה, נודניק, בכיין, שובב, פרא אדם וכד'. זו עלולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה, אשר לא מאפשרת לילד את החירות לצאת משם.
אם כן, הפסיקו עם התוויות! הרחיבו את ההסתכלות על הילד, השתדלו להתבונן בחיובי ולהתעלם עד כמה שאפשר מההתנהגויות המפריעות שלו. עזרו לו לצאת מהתפקיד.
בהצלחה!

מאת טל וינקלר
הכותבת היא אם לארבעה, יועצת משפחתית, מדריכה ומנחת קבוצות הורים במכון אדלר.

הטור מתפרסם בעיתונות המקומית בשוהם
להלן לינק: http://evenshoham.co.il/business.asp?NewsID=27