h1

דברים שנולדים בשקט

14/04/2010

אחרי שמסתובבים שבועות על גבי שבועות עם עוד יצור חי בבטן, שומעים במוניטור את דפיקות הלב שלו, בוחנים את הפרופיל החינני שלו באולטרא-סאונד ורואים כל בוקר במראה מישהי שמזכירה את מי שאת היית פעם – אין כבר ספק – מזה יוולד ילד.

את המידע הזה ניתן למצוא  גם בספרים, וגם בשיחות בין חברים ולהפנים  ש – אם זה נראה כמו הריון ומתנהג כמו הריון – בסוף יוולד מזה ילד.

אבל מה עם הדברים שנולדים בשקט?

מסתבר שעם כל ילד, בשקט בשקט, נולדים דברים נוספים  – ילידי חרש –  עליהם לא מקבלים מתנות יקרות ערך, גם לא רוכשים עבורם מיליון חפצים ב'שילב' אבל הם נוכחים ממש כמו הרך הנולד. עם הלידה הראשונה שלי הגיחה לאויר העולם גם הדאגה. כך פתאום נכנסה לחיים תחושה חדשה, מפתיעה, ולאו דוקא נעימה – הדאגה – הדאגה לשלומו הפיזי והרגשי של עוד בן אדם.

עם הלידה השניה נולדו להם לפתע רגשי האשמה. הפעם ההפתעה היתה גמורה, כבר ידעתי מה נולד בסוף הריון וחיכיתי לאותו הדבר. אפשר לומר שממרומי ההורות לילד אחד  הייתי אפילו שאננה, אבל לא! שוב ילידי החרש הפתיעו. התמרון בין שתי ילדות הוליד את הייצור הנוסף הזה- רגשי אשמה – זו נרדמה בלי סיפור כי זו בכתה, זו טורטרה בקור ובחושך כי לזו יש חוג וכן הלאה וכן הלאה.

כך נולדו להם בשקט הרבה מאוד דברים, החליקו לחיים בלי להתריע והתמקמו להם.

אפשר למצוא שם יילודים רבים – את השעשוע, העניין, האהבה, הצחוק, התסכול, ההשוואה, הרוגז, הפליאה, הגאווה. אני יודעת שכולם היו שם תמיד אבל העוצמה, העוצמה, העוצמה,  בה טמון כנראה השינוי.

שני דברים נוספים מאפיינים את ילודי חרש אלו –

ראשית, הם לא חולפים. לא מדובר פה על אירוח זמני או מופע חד פעמי, גם איתם מדובר על הורות אמיתית בלי חרטות ובלי חופשות.  שנית, הם לא נולדים ביום אחד וזהו, לא! הם ממשיכים להיוולד! כן, ממש כמו בסרטי מדע בידיוני שיצורים ירוקים עם אנטנות קטנות ממשיכים ומתרבים ללא הפסקה, כך בדיוק ממשיכים להיוולד להם ספיחי ההריונות. עם הצמיחה וההתפתחות של ילוד בשר ודם נולדים ומתפתחים כל הזמן ילודי חרש.

גיל ההתבגרות של הילדות הוסיף לי כיתה שלמה של ילודי חרש, דווקא נחמדים ומפתיעים   לטובה – נוספו המתינות, ההתפעלות, הפרופורציות וסדרי העדיפות.

יכול להיות שילודי החרש, בתבונתם הרבה, הבינו שרק כך אפשר לצלוח את ההורות למתבגרים, ואפילו להנות ממנה.

אילת דויטש
מנהלת פיתוח אקדמי במכון אדלר ואמא לשתיים

3 תגובות

  1. אילת,

    בכנות, בתבונה, ב"כאילו" פשטות דיברת מהראש מהבטן ומהלב של ציבור יולדי החרש.
    ישר כוח, רווי נחת והמשיכי לשעשע, להפתיע ולחזק.
    ע


  2. כל כך נכון, כל כך אמיתי
    איך אותן תחושות הופכות להיות חלק מחיינו וללוות אותנו בכל יום מחיינו מרגע שאנו הופכים להיות הורים. אבל כמו שאימא שלי אומרת והפנמתי… רגשי אשמה הם הסרטן של הנשמה… לא לתת להם לתפוס מקום נרחב בחיינו, להמשיך הלאה…


  3. הנה אמא שלך הצליחה….הקשבת גם אם בשעתו לא בטוח שהיא חשבה שאת שומעת 🙂 זכרת, הפנמת.
    תודה על התגובה
    אילת



להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: