h1

לדבר עם הילדים

29/08/2010

– איך היה בגן?

– כיף

– מה עשית?

– לא זוכר.

— עם מי שיחקת?

– אוף די!

השיחה הזו מוכרת לכם? האם גם אתם זוכים לתשובות כאלה מילדיכם?

כהורים היינו רוצים שילדנו יספר לנו על הקורות אותו, ישתף אותנו במחשבותיו ורגשותיו. אנחנו רוצים להיות מעורבים בחייו.

בתחילת חייהם, רוב הילדים אכן משתפים את הוריהם ברגשותיהם. ילד יכול ליפול בחצר, לקום, לרוץ אל אמא הנמצאת בבית, ורק כאשר הוא מגיע אליה, להתחיל לבכות ולפרט כמה כואב לו – הוא משתף אותה ברגשותיו. באיזשהו שלב, בסביבות גיל 3-4,  מתארים ההורים קושי ביצירת שיחה עם ילדיהם ומדווחים על תשובות לאקוניות ומתחמקות.

כאשר בודקים את האופן בו מנסה המבוגר לפתח  שיחה עם הילד, עולה השאלה האם סדרת השאלות של "מה עשית?" "איך הרגשת"? היא אכן דרך ליצירת תקשורת או שהיא מזכירה יותר חקירה?

שאלתי הורים "למי אתם אוהבים לספר? במי אתם בוחרים כדי לשתף?" התשובות של רובם  דומות. הם מספרים ומשתפים אדם שאוהב אותם, מקשיב להם, איננו מבקר אותם ומבין אותם. דבר נוסף משותף שעליו מסכימים ההורים זו העובדה שהם היו מספרים על עצמם רק לאדם שגם הוא משתף ומספר להם על עצמו. אצל הפסיכולוג, בלבד, הם מוכנים לדבר, לתאר את חייהם, לענות על שאלות ושהשיחה כולה תעסוק רק בהם. במילים אחרות, ביחסים חבריים רוצים קשרים שיש בהם הדדיות.

scene-imgs0055

מסתבר שגם ילדים  מרגישים כך. גם הם לא רוצים לעמוד לחקירה.

הדרכתי הורים שרצו לדעת איך להגיע לתקשורת פתוחה וזורמת עם ילדיהם, הצעתי להם להפסיק לשאול את הילד ובמקום זה לשתף אותו לספר לו על עצמם. במקום להגיע הביתה ולשאול את הילד "איך היה לך?" לספר לו איך היה לי, מה קרה לי.

הרבה הורים שואלים "על מה אספר לו?", "זה בכלל יעניין אותו?".

באחת מקבוצות ההורים השתתפה אמא לילד בן חמש, היא החליטה לאמץ את הרעיון ובמשך חמישה ימים, כאשר לקחה את ילדה מהגן, אמרה לו "תשמע מה קרה לי היום…." ותארה דברים שקרו לה בעבודתה, ושתפה אותו ברגשותיה. ביום החמישי, כאשר נכנסה לגן, רץ אליה הילד ואמר לה "אילנה (הוא קרא לה בשמה הפרטי) היום תורי לדבר". הורה אחר, אב לילד בן שבעה חדשים אימץ לעצמו את הרעיון, הגיע הביתה אחרי יום עבודה מפרך כנהג משאית, הרים את הזאטוט הצמיד אותו לחי ללחי וסיפר לו כמה קשה היה היום בכבישים. לשאלה "מה הוא השיב לך" אמר האב "הוא המהם וגרגר, ואלו היו בשבילי מילות עידוד נפלאות". למעשה בכך הוא לימד את ילדו, כבר מתחילת חייו, שכאשר באים הביתה משתפים ומתחלקים בחוויות ורגשות.

הרעיון הוא, שבמקום לדרוש מהילד שישתף, נדגים לו שיתוף. צריך כמובן להיזהר מליצור מצב בו אנחנו משתפים ומחכים לשיתוף בתמורה. חשוב להבין שמשתפים כדי לשתף ולא כדי לדרוש שיחזירו, מקווים שהילד יפנים זאת כדרך חיים.

הורים שואלים "איך נדע במה כן לשתף ילדים ובמה לא?"

אני מציעה לשתף בכל דבר, מתוך התחשבות בגילו של הילד. לדוגמא, אם סבתא חולה לספר על כך גם לבן ארבע וגם לבן ארבע עשרה. השוני יהיה בפירוט המחלה ובתיאור מידת הדאגה שאנו חשים. אם אבא פוטר מהעבודה אפשר לתת לכל אחד מהילדים הסבר שונה בנושא החיסכון הכספי הנגזר מכך.

מומלץ שהורים יבחנו ויבדקו במה מתאים להם לשתף את ילדיהם, יכבדו את טעמם ובחירתם ויראו אם הם יכולים להרחיב את רפרטואר הנושאים עליהם הם יכולים לשתף.

לשאלה האם ישנם דברים בהם בשום אופן אין לשתף ילדים?  התשובה החד משמעית היא שביחסים בין הוריהם לא נכון לערב ילדים. בוודאי לא נכון לשתף ילד ולהפוך אותו לבן ברית נגד ההורה השני.

דסי צוראל, מנחה בכירה במכון אדלר ומלמדת הנחיית קבוצות בשלוחה בירושלים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: