h1

בגן הציבורי

01/05/2011

כשהיינו ילדים טיפסנו על עצים, שיחקנו "עמודו", קלאס וגומי עם החברים, וכל עץ , מדרכה או ערמת גרוטאות היו מגרש המשחקים שלנו עד שאמא קראה לנו מהחלון לאכול.
היום, אפילו במושבים כבר רואים פחות ילדים מסתובבים ללא השגחת מבוגר. המציאות שלנו מאלצת אותנו "להוציא את הילדים", ממש כך, למקום בו יוכלו לשחרר את המרץ שלהם, לנשום אויר שאינו ממוזג ולפגוש עוד שכמותם.
הגן הציבורי הוא מקום נהדר לאמן בו את ילדינו ביכולות האישיות שלהם ובמיומנויות חברתיות.
ואכן, אנחנו מצטיידים ברצון טוב לגרום לילד הנאה, בבקבוק מים ומשהו לכרסם ויוצאים
אתייחס רגע לנושא האוכל.
נשאלתי לא פעם ע"י אמהות שמוטרדות מילדים "לא אוכלים" האם נכון "לנצל" את היסח הדעת של הילד בשעת המשחק, כדי להעניק לו מנת אוכל. ראשית, אני ממליצה להורה לברר עם עצמו איזה ערכים חשוב לו לחבר עם אוכל. האם חשוב שאכילה תתבצע באופן מסודר ליד שולחן? האם כדאי שילד ישתולל או יעלה על קרוסלה עם אוכל שזה עתה נכנס לקיבתו? האם נרצה להעביר מסר של השארת מתקן שעשועים דביק מאוכל?

אני אישית מוטרדת דווקא מבעיית ההשמנה בחברת השפע בכלל ובקרב ילדים בישראל בפרט וחושבת שאפשר בהחלט ליהנות ממשחק של שעתיים ואפילו שלוש בלי אוכל בחוץ. להיפך, כך הם יחזרו עייפים ורעבים הביתה. ואם בכל זאת אנחנו מבקשים לסיים את ארוחת הערב בזמן הבילוי, אני מציעה לעשות עוד מאמץ קטן, להכין ירקות חתוכים וכריכים טעימים, להביא גם שמיכה ולמצוא פינה נחמדה לעשות בה פיקניק משפחתי. החוויה השונה יכולה אף לסייע לעורר תיאבון ועניין גם אצל ילדים שלא כל כך אוהבים לאכול.

לפני כמה ימים הלכתי עם שתי בנותיי לגן השעשועים בשכונתנו. בנדנדה לידינו התנדנדה ילדה כבת ארבע, ולידה עמדה סבתה המודאגת שכל הזמן שלחה לעברה הערות כגון: "יובל תיזהרי, את תפלי, תחזיקי חזק שלא תעופי, את לא יכולה לרדת לבד, סבתא תעזור לך" וכן הלאה. צר היה לי על הילדה ועל הסבתא.

פעמים רבות הדאגות והחששות שלנו מוקרנים לילד. עלינו לזכור, הגענו בשביל ליהנות. הוראות ואזהרות רבות עלולות לסרס את חווית המשחק ולהותיר את הילד חסר בטחון ואמונה בעצמו. גן המשחקים הוא מקום לחוות ולהתנסות, וביסודו מקום די מוגן. כמובן שעלינו להשאר ערניים ולעקוב אחר פעילותו של הילד, אך זהו המקום עבורו להתאמן ביכולותיו ולפתח מיומנויות גופניות חדשות כמו גם להתחבר עם ילדים שאינו מכיר ובכך לפתח מיומנויות חברתיות חשובות. אם נמשיך להצמד אליו, הוא יתקשה לעשות את כל אלו.
ילד ששומע "אתה לא יכול" "אתה תיפול", יאמין שאינו יכול, ועם הזמן יפסיק לנסות ולאתגר עצמו. הוא עלול להתפתח להיות אחד שנקלע הרבה לתאונות משחק, כי כך הוא מאמין והוא יצדיק את מה שאנחנו חושבים עליו. אז מה לעשות? נכוון את הילד למתקנים התואמים את גילו (אפשר להסתכל על ממוצע גיל הילדים שנמצאים במתקן, אם לא בטוחים), כשמדובר בתינוק, אפשר להצטרף אליו לפעילות משותפת על המתקן. זה אפילו די נחמד להזכר לרגע איך זה לשבת על נדנדה או להחליק במגלשה. במקרה שנדרשת עזרה פיזית כמו בשמירה בטיפוס על סולם גבוה, רצוי לומר לילד שאנחנו שומרים עליו, תוך עידודו להתנסות לבד, כי הוא יכול ואמיץ. נשמור עליו מאחור מבלי שירגיש, תוך שאנחנו משדרים לו רוגע, בטחון והנאה. בילדים גדולים יותר, כדאי לשבת בנחת בטווח ראיה שלנו את הילד ושל הילד אותנו, לסכם עם הילד שאנחנו כאן צופים בו, ולשחררו לפעילותו. אם חשוב לנו להזהיר את הילד מסכנה, כדאי שנבדוק האם באמת יש סכנה, כמו נפילה מגובה, או שעלולה רק להיות מעידה פשוטה שממנה הילד לא יפצע באמת, ואז רק נעודד אותו. "כואב לך חמוד? הנה נשיקה שתעזור לך להתגבר ובוא נחזור לשחק". אם בחרנו להזהיר נעשה זאת באופן שיצביע על הסכנה והשלכתה האפשרית: "שים לב חמוד, תחזיק במעקה, כי המתקן גבוה ואפשר ליפול ממנו". חשוב שנראה לו שאנחנו מאמינים שהוא מסוגל להסתדר. ככל שנצליח לשחרר את עצמינו מדאגה, הסיכוי שאנחנו וילדינו ניהנה, גדול יותר.

הנה עוד מקרה בו נתקלתי במרומי מגלשת ענק, אליה טיפסתי עם בתי.
היה שם אבא מתוסכל שטיפס את כל הדרך לפסגה רק כדי לגלות שבנו התחרט, והוא מפחד להחליק: "מה קרה לך?" כך פתח, "הרי אתמול עשית את זה. מה אתה ילד קטן? תשב כבר ותתגלש, זה כייף, הנה אבא איתך!" האבא התכוון, ככל הנראה, לדרבן את בנו, שענה רק במשיכת כתף. אז הוסיף האב הנבוך: "אם אנחנו יורדים עכשיו, אני לא מעלה אותך לפה בחיים! תראה, ילדים קטנים ממך עולים ורק אתה בוכה". מיותר לציין שהארוע הסתיים בירידה איטית של השניים ולא דרך המגלשה.

זוכרים את הרצון הטוב, עליו דברתי קודם? אין לי ספק שהאב היה עמוס בכוונות טובות ומאחל לבנו גם הנאה וגם אומץ, אבל בדרך זו הוא עלול להשיג רק יותר פחד, ואולי אף לעורר התעסקות בנושא זה גם במקרה הבא. אם הילד שלנו חושש, זה לא אומר כלום עלינו. זה גם לא בהכרח אומר משהו עליו. הוא פשוט חושש, וזה טבעי, מתקן גדול במיוחד, אשר גורם לנו להסתכל על העולם מזווית לא מוכרת, דורש לפעמים עצירה והסתגלות. וזה אפילו בריא. זה אומר שהילד מפתח בו ראיה מפוכחת לגבי סכנות. אנחנו כהורים שבאו להקדיש לו את הזמן וליהנות יחד, יכולים לעצור איתו, ולהראות לו את העניין שבדבר: "תראה כמה אנחנו גבוהים. מכאן רואים את התסרוקות של כולם. אתה רוצה לשמוע איך הקול שלך נשמע כשהוא עובר במגלשה הארוכה הזו?" אם הילד חושש, אפשר להציע לו "בוא נסתכל בכמה ילדים מחליקים, וכשתהיה מוכן, נעשה רכבת. אתה רוצה להיות הקטר או שאני אוביל ואתה תחבק אותי מאחור"?

לא הייתי ממהרת להכנע לילד שמצהיר שהוא פוחד ולא יכול. אפשר לנצל את ההזדמנות ולברר מה מפחיד עבורו, ואפילו לשתף אותו שבמקומות מאוד גבוהים עבורנו, גם אנחנו לפעמים חוששים קצת להביט למטה. חשוב מאוד להסביר לו בנחת שאנחנו כאן כדי ליהנות, ושאנחנו בטוחים שהוא יכול לטפס, להתגלש ולהתנדנד כשיחליט. אפשר להציע לו לנוח עוד רגע לידינו, עד שירגיש שיש לו מספיק אומץ. חשוב לזכור שבאמת באנו ליהנות, וחבל לקלקל את היחסים עם הילד, רק בגלל שעדיין אין לו האומץ או שסתם לא מתחשק לו לעשות מה שאנו חושבים שהוא מסוגל.

וכשכבר הצלחנו לשחרר את הילד, הוא רץ מאושר וחופשי, ופוגש ילד אחר, והם אפילו מתחילים לדבר, ופתאום אנחנו מגלים שהשיחה הזו היא בעצם ריב. אז מה? ננהג כאילו היו שניהם ילדינו. לא נגונן מידי על הילד שלנו וגם לא ננזוף בו ליד האחר. ננסה לתת להם לפתור את העניין בינם ובין עצמם, ובמקרה שאינם מצליחים, נציע פתרון הוגן וענייני. "בוא נעשה תורות. איך קוראים לך? אז עכשיו שחר יתנדנד קצת, ואז הוא יפנה לתומר ותומר יתנדנד". חשוב לזכור שהאינטראקציות בין הילדים, הן חלק מהאימון שלהם בלהסתדר עם האחרים בחיים. אל לנו להרוס זאת בהתערבותנו. בין תינוקות עד גיל שנתיים ויותר, במקרה שריב על צעצוע מתפתח בארגז החול, לדוגמא, בוודאי שאין טעם להוכיח את הילד. הוא מרוכז במשחק שלו ועדיין לא ממש מפותח דיו לשחק עם האחר. בד"כ נזיפה בילד שלנו על שחטף לילד אחר "לא יפה אורי, תחזיר לילד" היא רק על מנת לסמן התנצלות אל מול האמא השניה. מוטב לומר משהו בסגנון: "זה לא שלנו. בוא נלך לנדנה הגדולה" להחזיר את החפץ לבעליו ולהסיט את תשומת לבו של הפעוט למשהו אחר.
חשוב שנאפשר לילדים ללמוד להסתדר עם ילדים אחרים עד כמה שאפשר ללא התערבותנו. אם נחכה מספיק בסבלנות, נגלה שהם מומחים במציאת פתרונות יצירתיים ואלופים בלהחליק כעסים.

הגיע הזמן ללכת הביתה, ופה הרצונות לעיתים קרובות נפרדים. בעיקר בחופש, שבו יוצא לנו לבלות הרבה עם הילדים, אני נתקלת לא פעם בהורים מותשים וכועסים, אשר יוצאים מגן המשחקים תוך אמירות כגון: "זה תמיד סיוט איתך. קראתי לך 20 פעם. למה אני צריכה לריב איתך? אתה לא יודע להעריך שום דבר…." וכו'. לא חבל שאחר צהריים של כייף יגמר ככה?
איך עושים אחרת? ילדים אינם בעלי חוש מדויק לזמן. הם גם לא חושבים על המטלות שמחכות בבית. הם באו ליהנות, ומבחינתם ימשיכו לשחק עד שירדמו. ופתאום, כשאמא באה, ולא משנה גם אם זה אחרי שעתיים, ואומרת "יאללה חמוד, הולכים" זה נופל להם תמיד באמצע המשחק. כדי להימנע מההפתעה ובעקבותיה מהתסכול שחווה הילד כדאי מאוד לסכם לפני שיוצאים לבילוי "אנחנו נהיה בגן המשחקים, וכשיתחיל להחשיך אני אבוא אליכם ואזכיר לכם שנותרו עוד 5 דקות. כל אחד יוכל לבחור מתקן אחרון ולהפרד מהחברים. כשאגיד שהסתיימו 5 הדקות, אתם תפרדו מגן השעשועים ותבואו הביתה בלי להתווכח. היום יהיה בילוי נעים מההתחלה ועד הסוף. אני לא אריב איתכם". יש לפעול בהתאם. סביר מאוד להניח, שילד שחווה פניה מכבדת, ייענה ויחזיר יחס מכבד. בסיום ההזמנה, יש להתחיל לצעוד מהמקום בשקט, בנחישות ובקצב שיאפשר לילדים להצטרף.
אלונה אורן,
בוגרת מכון אדלר ,
יועצת משפחה ומנחת הורים
"פשוט ביחד"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: