h1

תיק האחריות / אלונה אורן, בוגרת המסלול להנחיית קבוצות הורים

19/10/2011

תיק האחריות

"חתיכת תיק" אנחנו אומרים לעצמנו בכל מיני סיטואציות, כשאנחנו חושבים על דברים שעלינו לעשות
או שהם בתחום הגזרה שלנו.
חשבתי לעצמי על הדימוי הזה, בהקשר של אחריות. תיק. לא כזה משרדי, מקרטון בריח ענתיקה וגומי שעושה "טאנג" כשסוגרים, גם לא הגרסה המודרנית מפלסטיק עם תאים, ממש תיק, כמו ילקוט בית ספר של ילדים.

כשהתינוק שלנו נולד, אנחנו קונים תיק מיוחד, עם הרבה מקום ותאים וסוחבים את התיק עבור התינוק שלנו.
ממש כשם שהתיק הזה מכיל המון כלים, ואביזרים עבורו, כך אנו נושאים בכל האחריות: הזנה, נתינה רגשית, טיפול וטיפוח ניידות וכו'. האחריות, בכל היבט בחייו של הקטנצ'יק או הקטנטונת – עלינו.

לאט לאט הילד מתחיל לשתף פעולה. הוא לומד לסייע לנו לעזור לו: הוא מפעיל סירנה בשעת רעב, מכניס יד לשרוול בהלבשה, או לוקח מוצץ ומניח ראש כשהוא עייף.
הוא בעצם מכיר בקיומו של התיק, ומרשה לעצמו לגשת מידי פעם ולקחת משהו, או לבקש ממבוגר שיגיש לו דבר מה מהתיק.

ככל שהילד גדל, המטרה ההתפתחותית שלו והמטרה שלנו כהורים, היא להעביר את תיק האחריות על חייו, צרכיו והתנהלותו – אליו. הורים לפעמים מתקשים לשחרר את האחריות לילדיהם, ומגוננים עליהם, כדי שלא "יסחבו" משא כבד מידי על גבם הקטן. כך נולדות תופעות כמו פינוק יתר, שזה בעצם לעשות עבור הילד את מה שהוא כבר מסוגל לעשות לבד, או חסות יתר, בה ההורה (בעיקר אמהות, איך לא, כבר אמרו חכמים לפנינו שפולניות היא לא מוצא) מגונן באופן מוגזם על הילד מפני פגיעה, מתערב בחיי הילד, ולא סומך עליו שיהיה מסוגל להתמודד לבד. התנהגות כזו אינה מכבדת. היא משדרת לילד שהוא קטן ולא יכול.
הן הפינוק העודף והן ההגנה היתרה הרסנים להתפתחותו ולביטחונו העצמי של הילד.

לא מעט פעמים, ילדים שגדלו להורים מגוננים כאלו "חוטפים זבנג", כשהחיים פתאום זורקים עליהם קיטבג או מזוודה. בטח שקשה, השרירים שלהם לא התאמנו בסחיבה.
אנחנו חיים בתרבות של תוצאות. של כאן ועכשיו וללא דיחוי, ולעיתים מתקשים לגלות סבלנות לתהליך. אחד הדברים היפים בחיים, הוא שהטבע לא נכנע לנו. הוא כאילו אומר: "רגע, תלמד משהו מזקן ממך. הכל יבוא בזמנו, לאט. בינתיים תתאמן". כמו שהילד לא נופל עלינו מהחסידה בוקר אחד במקום העיתון ליד הדלת, אלא מתבשל בתהליך איטי, כדי שנוכל להתרגל לרעיון צעד צעד, כך גם יתר הדברים בגידול ילדים. הם קורים בתהליך.
ואם נחזור לתיק, הרי שעלינו לתת לילד בהדרגה, בהתאם לגילו וליכולותיו האישיות, לחוש את מרקם הבד של הידית, ואחרי זה לפסוע לצדנו, כשאנחנו אוחזים בידית אחת והוא בשניה, קצת נשען עם משקלו על הידית בה הוא אוחז, ובשלב שלאחריו הוא יאחוז בידית ויישא יותר ויותר ממשקל התיק, עד שנוכל לשחררו עם תיק האחריות לחייו על גבו. מידי פעם אפשר לתמוך מאחור או אפילו לעזור בסחיבה בקטעים מעייפים של הדרך, אבל הכיוון הוא לשחרר את התיק לבעליו.
מי שמצליח לעשות זאת מגיל מוקדם ובהדרגה, מגביר בילדיו את העצמאות, הבטחון העצמי, היצירתיות, ועוזר להם לפתח את המיומנויות שדרושות להם בחייהם.

אלונה אורן,
יועצת משפחה ומנחת קבוצות

One comment

  1. אהבתי את הדימוי. המאמר קצר ולעניין, מעביר את המסר באופן ברור. תודה.



להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: