h1

תלות ועצמאות חשיבתית אצל ילדים מתוך הספר "התנהגות היא שפה" מאת: תמי איפלח

04/11/2011

ילדים מגיעים ליכולת לאכול באופן עצמאי עם לידתם, לשלוט בסוגרים שלהם עד גיל שלוש בערך, ויש שלפני או אחרי גיל שלוש, הם מנסים לגרוב גרביים, לנעול נעלים וללבוש חולצה ומכנסיים כבר מגיל שנה ומגיעים לעצמאות מוחלטת בלבוש והנעלה עד גיל ארבע. יהיה מוזר למצוא ילד בן 10, שעדיין נעזר בהוריו על- מנת להתלבש, או לשרוך נעליים, או להתקלח. ילדים מגיעים לעצמאות בטיפול בעצמם בכל מקרה. רובם עומדים על זכותם לעצמאות בבחירת הבגדים שילבשו, נעלים שינעלו ואוכל שיאכלו לפי טעמם, חלקם מוותרים על עצמאותם ומפתחים תלות בהוריהם עד גיל מאוחר יותר או שההורים מגיעים לרגע שנמאס להם לטפל בילד כמו בתינוק ויום אחד הם מודיעים לילדם "די אתה כבר גדול מספיק להלביש אותך!", ומפסיקים להלביש אותו, לשרוך את נעליו ולקלח אותו.

כשמדברים על עצמאות חשיבתית אצל ילדים המצב עדין ביותר ומורכב ביותר, מכיוון שהורים פחות מודעים לכך שילדיהם תלויים בהם לעתים עד כדי כך שהם אינם עושים שום פעולה מבלי לקבל אישור מהם. הם מזכירים לילדם מה עליו לעשות, חושבים בשבילו איך לנצל זמן פנוי ואיך לפתור בעיות לימודי ובעיות חברתיות. הילד מפתח תלות רגשית בהוריו ולמעשה משתף עמם פעולה למילוי צורכי תלות הדדיים. הילדים אינם יוזמים, שוכחים מה היו שיעורי הבית, את המחברת בבית ואת המעיל בכתה וההורים מזכירים להם שוב ושוב ללבוש את הסוודר, לקחת את המחברת לאומנות לאכול את הסנדויץ' בהפסקה ולא לשכוח לשתות מים.
בשלב מסוים זה מתחיל להרגיז את ההורים והם מכנים את הילד בשמות תוויות המחזקות את הדעה של הילד על עצמו כילד תלותי וכחסר ביטחון השלכות הנובעות הגישה זו.
הורים החושבים ומרגישים בשביל ילדיהם נוהגים להתבטא באופן הנ"ל: "היא הביאה לי 10 בתעודה," "הוא בכה לי כל הלילה."
ילד הגדל ללא החופש לחשוב ולהרגיש באופן עצמאי מאמין שאין לו מקום במשפחה כאישיות נפרדת וכאשר הם נמצאים במצב בו הם צריכים להביע דעה או לבטא רגשות הם חסרי אונים ומבטאים כעס ותסכול כלפי הסביבה ובעיקר כלפי הוריהם.
למשל: אימא של אביב לא אפשרה לחנן להשתתף במסיבה של בנה. חנן, פגוע וכועס, ספר להוריו על האירוע פגועים מהיחס אל בנם הציעו לו ההורים לא להזמין את אביב אליו הביתה לעולם.
אין ספק שההורים כאבו את הפגיעה של בנם הזדהו עמו ו"פתרו" לו את הבעיה ממבט עיניהם. יתכן וחנן היה מוצא פתרון אחר ויתכן שאין ביכולתו לחשוב באופן עצמאי כיצד יכול להתמודד במצב דחייה. אך הוא נשאר עם רגשות הכאב וההשפלה שלא עובדו. ולפיכך לא התאפשר לו להסיק מסקנות מהאירוע וללמוד מכך על היחסים שלו עם חברו אביב. ההורים הגנו על ילדם, מרצון לעזור לו ומנעו ממנו את ההזדמנות לפתור בעיה באופן עצמאי. ההורים הזדהו עמו ולא אפשרו לו לעבד אתם את רגשות הכאב ותסכול שחווה כך שהניסיון של חנן לא היה מלמד אלה מחזק את מצבו התלותי בהוריו.
להורה יש תפקיד חשוב בעידוד ילדו לחשיבה עצמאית. עליו להקשיב לו, לאפשר לו לבטא את החוויה הרגשית ולכוון אותו להסקת מסקנות ומציאת אלטרנטיבות שיאפשרו לו להתמודד בחיים.
מתוך הבנה מוטעית של האחריות ההורית, מהצורך להגן על הילד או שרגש הכאב בחוויות הדחייה הזכירה להורה תחושה זו מהעבר ומנעו ממנו להפעיל שיקול דעת ענייני וראיה בוגרת של המצב ולעזור לילדם להתמודד עם המצב בעצמו, לתמוך ולעודד אותו ופעלו מתוך רגש הדחייה.
בהתנהגותם ילדנו נוגעים בחוויות אלו ואחרות של ילדותינו, חוויות המשבשות את שיקול הדעת הבוגרת שלנו כהורים ומביאה אותנו להתייחס לרגשות ילדינו מהכאב האישי שלנו כילדים.
מוני אלקיים (1990) מטפל משפחתי בעל שם עולמי, דבר על חוויות, על רגשות ועל מחשבות משותפות לבני אדם, לנו ולבני הזוג שלנו, לנו ולילדינו, לנו ולאחרים. הוא הגדיר אותם כ"מיתרים". לדעתו, מיתרים אלה עלולים להציף אותנו במפגש משותף שלנו ושל ילדינו ולמנוע מאתנו להתייחס באופן ענייני למה שקורה. לדבריו, אי אפשר למנוע מפגש בין ה"מיתרים" המשותפים לנו ולאחרים, אך המודעות שלנו למיתר שלנו תאפשר לנו להתפנות לאחר.
הורים מבינים, לעתים בשוגג, שתפקידם לתת לילד חיים ללא קשיים, ללא תסכולים וללא אכזבות חיים בו מחייכים, נהנים ומאושרים יומם ולילה מעין "גן עדן" כחממה. הם טוענים כשילדם יגדל הוא יכיר את העולם ויגלה כמה קשה לחיות בו. בילדותו רוצים ההורים להעניק לו חיים של אושר, שמחה ושלווה. כאשר הילד במצב לא נעים או מתוסכל ההורה ידאג להוציא אותו ממצב זה ועשה הכול לשמח אותו. ברגע נתון וההורה כבר ידאג לחשוב בעבורו ולפרוש בפניו אפשרויות לשיפור הרגשתו הלא נעימה. ילדים שגדלים בבתים מן הסוג הזה הם בדרך-כלל ילדים נוחים אך לא עצמאים, צריך לומר להם תמיד מה לעשות, מתי לעשות ואיך לעשות. הם פשוט אינם יודעים לחשוב בעצמם כי אומנו לכך שההורה חושב ופועל בעבורם.
כהורים, תפקידנו לעודד עצמאות חשיבתית ותפקודית אצל הילד. כפי שמאפשרים לפעוט לצעוד את צעדיו הראשונים ולהתאמן בהליכה כך יש לאמן בשלבים את מיומנות החשיבה העצמאית שלו. למשל, כשילד מתעורר מחלום מפחיד, נשאל אותו שאלות ונאפשר לו למצוא את התשובות. אם אינו יודע נציע לו מספר אפשרויות ונאפשר לו לבחור ביניהם.
לדוגמא, ספר לי על הפחד שלך? ספר לי על הדמויות בחלום שלך? תאר אותם (צורה, צבע גודל), מה הם אמרו ו/או עשו לך. האם יש אפשרות שתהיו ידידים?, מה דעתך, להציע להם חברות.
דוגמה נוספת
נמרוד בן שלוש : "אבא אימא כועסת עלי"
אבא: "ספר לי מה קרה"
נמרוד: "לא יודע"
אבא: "אולי תשאל את אימא מדוע היא כועסת עליך"
נמרוד: היא לא רוצה לענות לי"
אבא: "איך אתה מרגיש?"
נמרוד: " שאימא פויה"
אבא: "אני רואה שאתה כועס"
נמרוד: "כן. ואני עצוב"
אבא: "נראה שאתה עצוב"
אבא אסף את נמרוד לחיקו וחיבק אותו.
דוגמאות אלו הם סוג של דיאלוג בין הורה ילד המאפשרות לילד להביע את רגשותיו ומחשבותיו באופן פתוח ובביטחון ללא חשש שהוריו ידחו אותו.
לעצמאות חשיבתית יש חשיבות והשלכות על הגיל הבוגר. תפיסת העולם של האדם מתגבשת בשנות הילדות המוקדמות שלו ומושפעת ממה שלמד כילד על עצמו, מהכלים שרכש ומדרכי ההתמודדות שהתאמן בהם במהלך ילדותו. בעזרתם בוחר הילד את מסלול חייו, את שותפיו לחיים, את החלטותיו ואת המקצוע שבו יעסוק לכשיגדל. עצמאות חשיבתית היא, בעצם, החופש של האדם מתלות מוחלטת באדם אחר.
הורים המתייחסים להקשבה כעשייה לשמה אינם זקוקים להרבה מילים כדי לעודד את ילדם לעשייה באופן עצמאי, תחת זאת הם ימצאו עצמם מסופקים מעצם ההקשבה לילדם ויעודדו אותם לשאול שאלות, לחשוב תוך סיעור מוחות, להדריך אותם ולסייע בידם להגיע לעצמאות חשיבתית.
כאשר אחר חושב בעבור הילד הוא אינו מתאמן בחשיבה עצמאית, אינו מפחח את התאים האחראים לחשיבה וזיכרון במוח וכמובן אינו זוכר כי ההורים חושבים ומרגישים בשבילו ולעתים אף פועלים במקומו. ילדים אלה אינם יודעים להתמודד עם בעיות כי לא פתחו דרכי התמודדות עם קונפליקטים ועם תסכולים, לא יודעים כיצד להעסיק את עצמם הם לא מוצאים אלטרנטיבות למצבים בלתי רצויים שהם נתקלים בהם בבית הספר ובחברה. לעתים, עקב חוסר תרגול מחשבתי, הילדים לא ערים לעובדה שיש אלטרנטיבות נוספות להסתדר בחיים ואינם יודעים להתמודד גם במצבים פשוטים יחסית לגילם בחברת השווים להם, מכיוון שהורגלו לכך שמישהו אחר חושב ופועל בעבורם.
חינוך לעצמאות מתחיל מיום היוולדו של התינוק, חינוך שמתבטא בהקשבה לתינוק ועידוד כל ניסיון שלו לעשות בעצמו תוך הצבת גבולות ביטחון. למשל, נאפשר לו לאכול בכפית ונמנע ממנו בשלב זה להשתמש בסכין, נאפשר לו לעלות על כסא כאשר אנחנו בקרבתו שומרים עליו שמא ייפול, נאפשר לו להתקלח בעצמו לפחות פעם בשבוע ונקלח אותו בשאר הימים או, נאפשר לו לשפשף במקומות בגוף שקל לו להגיע אליהם וביחד אתו ננקה במקומות שקשה לו להגיע אליהם בעצמו כמו כן נדריך ונעודד אתו בכל עשייה עצמאית.

מאת : תמי איפלח , עובדת סוציאלית, יועצת משפחתית, מורה במדרשה שבמכון אדלר
ומדריכה קלינית לזוגות פנויים/יות בשיטת האימאגו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: