h1

עידוד-או מה בדיוק, אבל בדיוק, נחוץ? מאת: רות גת

06/11/2011

יום כיפור תשב"ע
אי וודאות והפתעות הן מנת חלקם של החיים. רות גת, חברתנו, (מורה ומדריכה למודעות עצמית במדרשת מכון אדלר) פוגשת אותם וממשיכה לספר לנו על הרגעים הקשים בהתמודדות עם הסרטן, הכמיהה לעידוד, על הארומה הייחודית שלה, על אלה שמנסים ועל אלה שקולעים. ממליצה בחם לקרוא ולהקשיב לשורות ולמה שביניהם בברכת שבוע של שמחה, תודה, סליחה ואחווה, עינת.

עידוד-או מה בדיוק, אבל בדיוק, נחוץ?

כל כך טריקי, מורכב סובייקטיבי ויצירתי נושא העידוד.
מהו?- מה שמעלה את הערך של האדם עבור עצמו.
עבורי- לקחת נשימה עמוקה,
לדעת שאני בסדר, שאני לא לבד,
שיש מישהו שמבין, יכול להסכים ואף להזדהות,
שמקבל, שנמצא איתי רגע באותו מקום,
כך כנראה נראה הצורך שלי בעידוד
לאותו רגע. לאותו מצב. רק להיום.

בתהליך ההתקדמות בטיפולים, פתאום
(ללא בקשת אישור או הסכמה ממני),
יש שינויים. שינויים שאינם תלויים בי
עצירה בטיפולים, בדיקות נוספות, תוכניות
מבוטלות או נידחות.
ואו אז- אני נשברת. וכמי שנתפסת כחזקה, גיבורה
אלו המילים שאני שומעת סביבי, כאחת כזו,
לי, אישית, דווקא מתאים קצת לצאת מהתבנית.
להיות עצובה, כועסת, לא נחמדה לעולם ולי,
להיות לא.

וכאן צץ ועולה נושא העידוד.
זה קשה. קשה לאוהבי לראותיני כך,
קשה להיות איתי שם,
ומיד באות מילים עם אנרגיה של
טוב, אבל…..
והמילה אבל- עבורי- זו מחיקה של
כל תחושותי, רגשותי, צרכי.
ואו, אז, הבדידות גוברת,
התחושה שזה לא בסדר- לא בסדר
לחשוב, להרגיש כך.
ואני מוצאת עצמי יורדת עוד כמה
מדרגות בערך, בתחושת הקיימות, הביחד.

ועוד כעס מופיע
ועוד לבד.

וכמו בשיר, כל שביקשתי
זה להקשיב. להקשיב.
להיות איתי במקום הנמוך והקשה.
להיות איתי בתסכול, בפחד, ב…להיות איתי.
ומשם, משם אני יכולה להתחיל לנשום.
משם, בתחושת הביחד, אני יכולה לבדוק
אפשרות לעלות. בקצב, בדרך שלי.
ואת זה, אני ממש יודעת לעשות.

וכשפגשתי באותם ימים לב מכיל,
לב שיכול רק להיות איתי במקום הקשה,
שם באה הרגיעה, הנשימה,
ומשם, למחרת בבוקר, קמתי אחרת.
יחד עם השמש הבוקרית-הסכמתי
לקבל את המציאות הבלתי רצויה.
הסכמתי להפסיק להילחם במה
שאינו, ממש אינו, תלוי בי.
הסכמתי לזרום עם הגלים-כמו
שתלמה כתבה.
חזרתי לתחושה שגם בתוך מצב
שחלקו הרב אינו תלוי בי-
עדיין-יש לי כח להשפיע.
כח על התפישה, הפרשנות
התחושות והעשייה.

ומאז- ואני אחרי מספר ימים כבר,
הנשימה חלקה ורציפה,
השמחה חזרה לשכון במעונה-
כלומר- אצלי, בנפשי, בנשמתי בביתי.

תודה לאלו שיכלו להכיל, להיות איתי
תודה למי שניסה ולא עלה בידו,
תודה על הרצון האמיתי
וסליחה-
סליחה על חוסר הסבלנות שלי
להכיל את מי שכל כך התקשה
להחזיק, ולו לרגע, את חוסר האונים שלי.
וגם-ברוח יום הכיפורים-
סליחה לי- על היותי בימים אלו
לעיתים חסרת סבלנות, אגרסיבית
וממש ממש לא נחמדה.
סליחה ואהבה.

רות
הכותבת: רות גת, מטפלת משפחתית, מנחה, מדריכה ומורה למודעות עצמית במדרשה למקצועות ההנחיה במכון אדלר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: