h1

לקום אתמול בבוקר מאת: רוית גוטמן

31/01/2012

רוית גוטמן,אמא לארבעה ילדים מתבוננת על התחנות והארועים המופיעים על לוח השנה :חגים,ימיי- הולדת וחופשות בעיניים של אמא ומזכירה לעצמה להניח בצד את הדברים שכבר לא מרגשים אותה וכ"כ ברורים לה, ובמקום זה להתרגש ולחגוג עם ילדייה, כי כל כך הרבה רגעים חדשים צפויים להם.

"אימא, השנה עברה כ"כ מהר"
"ככה זה כשנהנים ממי, הזמן רץ.."
"אבל אימא, למה לא היה חופש גדול עכשיו?"
"היה, באוגוסט,אתה זוכר?כשהיינו החופשה.."
"אבל עכשיו לא היה"
"למה שיהיה? רק עכשיו חגגנו את חנוכה.."
"כי יש שנה חדשה אימא, ותמיד לפני ראש השנה יש חופש גדול"
חייכתי לעצמי, ואספתי אותו בזרועותיי, כמה מהר אני שוכחת שהבכור הזה שלי הוא רק ילדון, והעובדה שיש לו שני אחים קטנים , כלל לא הופכת אותו לבעל שליטה בחגים ומועדים.
אני מתבוננת בו, בעיניו השואלות , וחושבת לעצמי כמה בלבול יש עמוק פנימה בתוך הגוף הקטן הזה שלו.
מסע במנהרת הזמן, אחורה, אל יום האתמול, מזמן לי המחשה – מה רבים המעברים בחיינו, כמה פרידות קטנות כגדולות אנו חווים ביומיום. ואף לא רגע קט מוקדש לעצירה, לנשימה עמוקה, להסתגלות לקראת המעבר הבא.
בעצם כל רגע הוא פרידה מהדקה שהייתה ולקראת הדקה הבאה אחריה לטובה, בבוקר מוקדם עם צלצול השעון , אני מוצאת את עצמי נפרדת מהלילה, אח"כ מהפיג'מה ומיד לאחריה פרידה מרגעים ספורים של שקט רק עם עצמי, וכל כולי ממוקדת מטרה לקראת הפרידה הבאה- מהבית לכיוון הגן והעבודה. ואז החיבוק הזה , החפוז משהו , רגל אחת בפנים השניה ממש בחוץ מחכה שהוא ישחרר אותי ועדיף אם אפשר -עם חיוך.
מנקודה זו של אחרי הפקקים, המעברים מאד עמוסים, מידי פעם יש לי רגע למחשבה על עניינים ברומו של עולם אך במרבית המקרים השעות רצות ואני מוצאת את עצמי בנסיעה מהעבודה לאיסוף הילדים מחליפה וירטואלית תחפושת, מנסה לעשות delete על המוח המנופח מעודף מידע ולהתרכז בחבורה החביבה שהכל אני עושה למענה. לעיתים קרובות מידי, המעבר הזה שלי נפגש עם זה שלהם, הם מלאים בציפיות לגבי שארית היום ואני מלאה באחרות , ואם לאחד מאיתנו היה קצת עמוס מידי רגשית- המעבר הופך להיות מאתגר במיוחד לכל הנוגעים בדבר..
אז התחנות מאד ברורות לי, ואני כמו כולם, נאחזת באירועים המופיעים על לוח השנה כדי להצהיר הצהרות ולהבטיח הבטחות- כן בהחלט אחרי החגים נפגש לקפה, אחרי חנוכה אסדר ארונות, אחרי פורים אחליף וילונות ..

את קול נפילתו של האסימון שומעים עד תחילת הרחוב- הילדים שלנו, התחנות שלהם מסומנות כחופשות, יום הולדתם, חגים עבריים שאותם מלווים שירים, מאכלים ואם על הדרך מקבלים גם מעוט , אז הנה יש כבר ממש למה לחכות.
להיות אימא, מזכיר לי כל פעם מחדש- כמה התפקיד שלנו מורכב. אני בעולמי שלי, מקטלגת מסדרת מארגנת ואורזת , מקבצת את המידע באותן מגירות ברורות ומובנות לי. ילדיי כנראה עושים זאת אחרת.
להיות אמא זה להיות שם בשבילם ועבורם, לכבד את הדרך שלהם להאיר את עיניהם. זה לשים את עצמי לרגע אחד בצד עם כל אותם דברים שכה ברורים לי , ולהתרגש איתם, כי כל כך הרבה רגעים חדשים להם, וכל פעם הם יחוו אותם אחרת עם יכולת הבנה של אותו הגיל ואותה התקופה. ואני? אני אהיה שם בשבילם על הצד הכי טוב שאני יודעת ויכולה- אחרי הכל גם אני ילדה…

רוית גוטמן.מנחת הורים מוסמכת מכון אדלר. אמא לארבעה.
הכתבה נכתבה עבור ארגון "מהות החיים" – בהובלתה של הגב' שרי אריסון ופורסמה:
http://people.eol.co.il/NewsItem.aspx?id=2204&Type=2

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: