h1

כל העולם במה מאת: אודיל רוזנפלד

04/03/2012

הורות היא אתגר, כל יום הוא יום, הילדים שלנו גדלים ומתפתחים ומזמנים לנו התמודדויות חדשות כל הזמן. גם הילד השלישי יזמן לנו משהו חדש כי יש לו אישיות משלו, המייצרת צרכים, מחשבות, רצונות והתנהגויות ייחודיות לו . וטוב שכך!
הומור היא אחת הדרכים המועילות ביותר להתמודדות עם האתגר ההורי. ראשית, הוא גורם לנו לצחוק, הצחוק תורם לבריאותנו הנפשית והפיסית, מפיג מתחים בין בני אדם, מסייע במתן פרופורציה ובכלל, מי לא אוהב לצחוק?
לצערנו, לא כולנו ניחנו ביכולות בידור (פנימי או חיצוני). לא לחינם יש בכל כיתה את הילד שתפקידו להיות הבדרן הכיתתי. יש כמובן להיזהר כשאנחנו מביאים הומור לסיטואציה, פן האדם (או הילד) שמולנו, ייפרש את ההומור כאילו אנחנו צוחקים עליו ולא איתו.
חיי משפחה מזמנים לנו לחלוק מרחב מחייה משותף (להלן: "הבית"). אחרי תקופת ההתאהבות, בין אם זה בבן זוגנו ובין אם בילדינו, נתחיל לזהות התנהגויות של האחר המייצרות אצלנו תגובות לא רצוניות כגון: הוצאת אוויר חדה, מלמול לא מובן, רקיעת רגל ועד תלונה ברורה (לעיתים אנחנו משלבים ביניהם).
וכאן אני מזמינה אתכם להכניס את ההומור: מדי פעם, לזַמן במשפחה סשן של חיקויים. אמנם רובינו לא שחקנים, אבל אנחנו יודעים טוב מאוד ובמדויק מהן ההתנהגויות שמרגיזות אותנו אצל האחר. איך זה קורה? מפני שכמשהו מפריע לנו, יש לנו נטייה דווקא להתמקד בו ולראות רק אותו. לדוגמה: הילד הגיע מבי"ס, אכל ארוחת צהריים, אמר תודה ופינה את כליו, עשה שיעורים, הלך לחוג, חזר מהחוג, שיחק עם אחיו הקטן אבל (ופה הקצ', כשאנחנו אומרים "אבל" אנחנו מבטלים את כל הדברים הטובים שאמרנו לפניו!) אבל הוא לא שם את בגדיו בסל הכביסה אחרי שהתקלח. ואנחנו, נראה רק את זה. נכון, זו כנראה לא הפעם הראשונה שהוא לא שם את בגדיו בכביסה, יחד עם זאת, הלו…מה עם כל השאר??
טוב, אני חוזרת לסשן החיקויים, מדי פעם, זמנו את כל המשפחה לסשן של חיקויים. וזה הולך ככה:
1. יש להודיע מספיק מראש ולהחליט מי מחקה את מי.
2. כולם משתתפים, כולם זוכים שיחקו אותם פעם אחת ומחקים מישהו אחר פעם אחת.
מגדירים את המטרה. להציג בצורה הומוריסטית את האחר, לא להעליב ולפגוע.
כשיש ילדים צעירים בבית, מומלץ לעשות הכנה. להסביר ולתרגל איתם אחד על אחד, להזמין אותם להתנהג כמונו ואנחנו כמוהם.
3. מומלץ שבפעם הראשונה, אחד ההורים יחקה את ההורה השני, כדי להפחית את חשש הילדים לחקות את ההורים.
4. כל אחד חושב ומתכנן את החיקוי שיעשה.
5. במועד שנקבע, כולם מתקבצים ויושבים יחד. אחד אחרי השני, מחקים.

השבוע, הבכור (12.5) חיקה אותי ואני אותו (במקרה). בחיקוי שלו הוא שיקף לי שכשאני מתייחסת בהכללות למעשיו ("אתה אף פעם../כל הזמן..") במקום התייחסות נקודתית למעשה, זה ממש מפריע לו (ואני יכולה להניח שגם פוגע). אני מודה לך ילד שלי על ההארה והתזכורת.
אני בחרתי לשקף לו את אותן סיטואציות בהן הוא וחבריו מתאמים פגישה ואנחנו זוכים למבול טלפונים בלתי פוסק בבית וכל כמה דקות לבקשה אחרת ממנו, להקפצה ברחבי העיר וסביבותיה.

אז בואו נראה מה היה לנו כאן:
1. ראשית, זמן משפחה איכותי, צחוק גדול והנאה.
2. הכרת הילדים שלנו, אנחנו מקבלים שיקוף על ההשפעה של ההתנהגות שלנו על ילדנו.
3. שיויון ערך, אמירה שאנחנו ההורים איננו מושלמים.
4. לגיטימציה לכך שיש לנו התנהגויות שמפריעות לילדים שלנו.
5. הזדמנות לנו, ובעיקר לילדים, לבטא את אותם דברים שמפריעים, בצורה חיובית.

אז, אני ממליצה בחום, כן לנסות בבית. אני אשמח לשמוע איך זה עבד.
שלכם,
אודיל
הכותבת: אודיל רוזנפלד .BSc, מנחת קבוצות הורים מוסמכת ע"י מכון אדלר, דולה פוסטפרטום (מלווה ותומכת אחרי לידה).

One comment

  1. במשפחה שלנו מדי פעם זה מה שאנחנו עושים. התובנות שקיבלתי מהילדים שלי על עצמי היו מדהימות.



להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: