h1

רק שיהיו בריאים מאת: רוית גוטמן

06/05/2012

דוקטור, הבובה חולה
תראה היא בוכה עצובה
היד נתלשה ממקומה
והרגל קצת עקומה
דוקטור, הצילו עזרה
תראה הבובה חולה
זה מתחיל אחה"צ, עם האיסוף מהגן , הרגע בו הגננת מבשרת "שהיה לנו היום קצת קשה,הוא התבכיין, והיה חסר סבלנות" . בדרך הביתה אני בעיקר עסוקה בלגלגל בראש את הקלנדר של מחר. פגישה בתשע , השקה בעשר , דיון חשוב , אורחים מחו"ל… דווקא מחר היום הכי עמוס בשנה, אבל רגע- יש לי עוד תקווה כי אולי זה רק יום קשה, עייפות מהלילה הקודם או סתם כי הוא מתגעגע לסבא שבחו"ל ( באותה שנייה מורידה ממאגר המוקפצים, אחד..), כעבור שעה מתחוור לי כי הילדון שלי נחוש לקבל היום מאסטר בנדנוד. ללא עוררין אני מכתירה אותו ככזה , מגייסת כל אנרגיה אפשרית כדי לא לאבד את זה, סופרת את הדקות עד שעת ההשכבה , הוא מוותר על ארוחת ערב, הוא אפילו לא מתווכח איתי לגבי המקלחת , לחיים אדומות והנה יש גם חום.
בשניות הבאות אני ממפה את כל מכריי. סקירה מהירה מותירה אותי עם מושיע אחד, אסמס נוסף ואני מגלה כי אני לבד במערכה, מחשבה זדונית שמנת אקמול תסדר את העניינים נגנזת בשעה זו , לפתע ,בתוך כל הסערה עיני קולטות אותו- מרוח על הספה, חלושס כל כך. הרגע הזה בו אני מוצאת אותו כשהוא סובל בסלון בשקט, זה הרגע בו רגשות האשם גורסים כל מחשבה אחרת מלבד – "איזו אימא אני, מסכן שלי הוא בוער ואני עסוקה בלכבות את השריפה שלי…"
ההורות היא מסוג התפקידים, שעד שאתה לא בעצמך הורה, אתה לא ממש יכול לדמיין את גודל התסכול והדאגה כאשר הילד הזה, בשר מבשרך – חולה. לעיתים, מתוך אותה דאגה, מתוך אותו חשש לבריאותו, מתוך כובד האחריות אנו מוצאים את עצמנו עסוקים בשאלות שלנו אנו ומעט פחות בשאלות שלו.
פעמים רבות אנו שומעים את עצמנו אומרים " אם רק הייתי יכול להקל במעט על סבלו.."
להלן מספר צעדים שיסייעו בידינו להקל על סבלו של ילדנו.
הצעד הראשון הקודם ל "מה יש בידנו לעשות " הוא בעצם ההבנה מדוע הילד חולה ומה עובר עליו במהלך ימי המחלה –
התפקיד ההורי שלנו ,הדורש מאיתנו כישורים לא מעטים, הוא תפקיד אחד מיני רבים,אותו אנו עושים ביומיום , אך ,ללא ספק המורכב מכולם. הוא מסתעף ומתעצם כשילדנו נופלים למשכב. חלוקה גסה, מפגישה אותנו ההורים עם שני סוגים של מחלות. מחלות חולפות ומחלות כרוניות ומורכבות. כל אחת מהן, משפיעה באופן שונה על האווירה בבית ודורשת מאיתנו ההורים התגייסות אחרת והתנהלות שונה. שיח זה יתמקד במחלות החולפות.
המחלות החולפות, הן כל אותן מחלות שילדנו מביאים עימם מהגן ומהמסגרות השונות בהן הם מבלים. ביניהן- מחלות חורף, מחלות של החלפת עונות, הבאות לידי ביטוי בהתקררויות או אלרגיות על סוגיהן, מחלות ילדות, מחלות בדרכי הנשימה, מחלות שמקורן בהתפתחות הטבעית של הילד , כמו, העלאת חום /צינון בעקבות החלשות המערכת החיסונית עם הוצאת השיניים, מחלות על בסיס רגשי מובהק הסמוכות לכניסה לגן החדש או מעבר דירה, כאלו המופיעות כתגובה לנסיעת אחד ההורים לחו"ל , יציאה למילואים ואפילו ככה "סתם" לפני בחינה חשובה , תחרות או הופעה.
פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו עומדים חסרי סבלנות אל מול המחלות החולפות. המחשבה הראשונה שעולה בראשנו היא- "נו מה הוא בא לי עכשיו עם החום הזה.." אך כאשר נעצור לרגע ונתבונן באומץ אל תוך עצמנו נגלה כי אף פעם ילדינו לא חלו בזמן אידיאלי או נוח לנו, תמיד הם חולים "דווקא עכשיו" ובעיתוי הכי מורכב.
ילדינו חולים כי הם חולים, הם גדלים ומתפתחים, הם רצים ומזיעים הם נדבקים אך הם גם מדברים איתנו במחלותיהם- הם אומרים "אמא , אבא, קשה לי, אני עייף, מרוץ החיים מכביד עליי, אני זקוק למנוחה" מפאת גילם, יכולתם הקוגניטיבית, המנטאלית- גם הם מבקשים את המנוחה באמצעות המחלה.

איזה דוקטור בומבה דוקטור
קצת שמן וקצת כמו איש
איזה דוקטור בומבה דוקטור
יש לו סוכריות בכיס

אז בואו נמלא את הכיס שלנו ב "מה" אנו יכולים לעשות, כך שתהיה לנו היכולת להקל על ילדינו בהתמודדות עם אותן מחלות לא רצויות.
• בראש ובראשונה, אני בוחרת להתעכב במשפט השגור בפינו "מה הוא בא לי עם החום הזה עכשיו " . ומזמינה אותנו ההורים להרחיב את הפרשנות. ילדנו הצעיר, אינו מעלה חום "לנו" הוא מעלה חום לעצמו . הגוף הקטן הזה שלו עמוק פנימה ,נמצא במאבק ולא, לא איתנו. אלא, עם צבא שלם של חיידקים התוקפים אותו ומחלישים אותו ואשר עימם הוא מחויב כרגע להתמודד. עצם הרחבת הפרשנות מאפשרת לנו, לעשות זום אאוט. לצאת מעיסוק בעצמנו ולהתפנות להיות שם עבור הילד שלנו, פעמים רבות "רק" זה עושה את כל ההבדל.
• הקדישו זמן משותף, הזמן המשותף לא חייב להיות גדוש בפעילות- אל תשכחו הם הלוא חולים.. שבו עימם, תתכרבלו, תלטפו ותתפנקו , עד מהרה תמצאו כי אין תרופה טעימה ויעילה מזו.
• ההיגיון הבריא שלנו (לפחות זה שכיוון את סבתי היקרה) בקולו החרישי אומר כי אדם חולה צריך להיות במיטה, אין עוררין על כך כי ילד חולה צריך להיות במנוחה , יחד עם זאת אוויר צח ונקי, טיול קצר בעגלה, משחק תופסת עם השמש החמקנית , לתפוס דקות של זולה עם הנדנדה שבגינה – עשויים להחזיר צבע ללחיים .
• היום, אנחנו כבר לא צריכים את המחקרים לשכנע אותנו כי בכוחו של הצחוק לרפא גוף ונפש . ילדים אוהבים לצחוק, שימוש בצחוק עשוי לאפשר להם להניח למעט את הסבל והכאב , לרומם את מצב רוחם ולהחזיר את החיוך לפנים.
• השתמשו בדמיון וביצירתיות שלכם ושל ילדכם, צאו עימם למסע וירטואלי – מסע בארץ הבריאות, המקום הקסום בו הילדים מרפאים את עצמם, האי בו הנזלת מתייבשת, הגוף מתחזק ונפש מתעצמת.
• נצלו את הזמן נכון, בתוך כל ימי המחלה יש עליות ומורדות, תקשיבו לשפת הגוף של הילד, תאפשרו לו את המנוחה כשהוא זקוק לה, ותעודדו אותו להיות אקטיבי (לקום מהספה, לשחק משחק, לצאת לטיול קצר בשכונה) כשאתם מרגישים שהוא מתחיל להתרומם, כשיורד מעט חום וחוזר התיאבון. שילוב כזה בין הפסיביות לאקטיביות עשוי להקל עליו לעבור את ימי המחלה עם תחושה טובה יותר של עשייה מועילות ותרומה קודם כל לו עצמו.
• גם כשילדנו חולים, הם קוראים אותנו כמו ספר פתוח. מזהים בדיוק על איזה פרק לדלג ובאיזה פרק להתעכב. שימו לב מה הם חווים מכם- לחץ, חרדה, מתח או דאגה, חוסר התייחסות, ביטול ? כל אחד מאלו עשוי לעבור אליהם, להלחיץ אותם, להדאיג ובעצם כך גם להחליש. מציעה לכם הורים יקרים, לחפש את האמצע, לוותר על הקצוות, ולרקוד בעדינות את צעדי הריקוד המורכב הזה שבין לבין, זכרו- הם אומנם רק ילדים, אך הם מבינים ומרגישים ה כ ל!
• הצטרפות לשם הובלה- מטבע הדברים, הכי קל לנו להרגיש את עצמנו, אז בואו לרגע נצא לטיול קצר , לרגע הזה בו אנו חשים גודש באף, עיניים שורפות, רגליים מעט כושלות, שעדיין אין לנו חום אך כל שאנו רוצים הוא להתחפר במיטה ולשמוע רק את השקט, זה הרגע בו סף הסבלנות שלנו מתקצר, אנו מגיבים מהבטן, ומוקפצים מכל מילה שביום אחר אפילו לא היינו מתעכבים עליה לעוד שנייה. הטיול הזה, באותם רגעים שלפני או במהלך המחלה , מאפשר לנו להבין את תחושותיו של ילדנו, כמה שאנו לא אוהבים שמחנכים אותנו ברגעים אלו, כשמטיפים לנו וכשמתעכבים איתנו על קטנות או נכנסים איתנו לפינות. אני מזמינה אתכם הורים יקרים, לוותר על "לחנך" את הילדים החולים, תאפשרו להם להתחזק ולהחלים ושמרו את כל אותם דברים מאד חשובים לרגעים אחרים בו כולכם תהיו יותר פנויים.
• ולסיום, הילדים מכירים הכי טוב את עצמם, שאלו אותם, "מה יעשה לך טוב עכשיו?" "מה אני יכול לעשות כדי להקל עליך?" מה אתה יכול לעשות כדי להקל על עצמך?"

דוקטור הבובה בריאה
תראה היא קצת לא עצובה
זרקתי ת'סירופ לפח
ואת היד הכנסתי לי טרח
בובה תראי מה קורה
תראי הדוקטור חולה
מאת: רוית גוטמן, מנחת קבוצות הורים במכון אדלר.
הטור התפרסם גם באנרג'י
http://www.nrg.co.il/online/17/ART2/328/207.html?hp=17&cat=0&loc=38

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: