h1

שקט מאת: רוית גוטמן

03/06/2012

שלח לי שקט טוב מוגן
שלח לי שקט מענן
שלח לי שקט ממוכן
לשמוע שקט לא מכאן
תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה.

שלח לי שקט מאורגן
שלח לי שקט מעודכן
שלח לי שקט מפואר
תשלח לי שקט מהכפר
תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה.

אתם בטח מכירים את זה, את הצורך הבלתי מושג בשקט. בפרט מי מכם שעל תג חולצתו מתנוססת בגאון הגדרת תפקידו ביקום – "הורה".[
לא ניתן להתכחש לעובדה כי משאת ליבו ונפשו של כל הורה בישראל- הינה רק מעט שקט. לא הרבה, אנו ממש לא מבקשים שעות על גבי שעות של שקט, אלא, ככה בקטנה, כמה דקות, אפילו רק להספיק לשתות את הקפה של אחה"צ עם עוגיה, או להחליף מילה אחת מקסימום שתיים עם השכנה, אולי גם אם מתאפשר להחליף לבגד נוח יותר.. או שזאת כבר ממש בקשה?!
הכמיהה לשקט עולה, כאשר אני מבקשת מהורים בקבוצות הורים לתאר 'מה היו עושים אם היה נכפה עליהם למחרת בבוקר – יום חופשי'.
"איך נראה היה היום שלכם?" אני שואלת.
שקט. אף לא תגובה. עד שהאמיץ הראשון מעיז ושואל
"עם או בלי הילדים…?"
"בלי" אני עונה תוך הבלעת חיוך העלול לחשוף את הפנטזיות שלי מיום שכזה.
אחד , אחד הם מתרווחים בכיסאות.בשלב זה , גם הם מתקשים להסתיר את החיוכים. חבר ,חבר והחלום שלו : לקום ביקיצה טבעית, ארוחת בוקר בבית קפה, מסג', לקחת ספר לחוף הים, להישאר במיטה, לפגוש את עצמי…
מילה אחת, מהווה מוטיב מרכזי בשיתופים של כל הנוכחים בחדר- צנועה, ענווה, אלגנטית , שאינה מתיימרת גם אם היא אינה בקול גדול נאמרת– שקט, רק שקט,
מה יש בה במילה הזו, שמצד אחד הופך אותה לכזו מבוקשת ומהצד השני כל כך בלתי ניתנת להשגה? בעודי ממלמלת לחלל החדר את השאלה שמרבה להעסיק אותי בתקופה האחרונה, ומריבה מחרישת אוזניים, מפרה את השלווה. ושוב אני מוצאת עצמי נשאבת בסחף החיים ומותירה פעם נוספת שאלה בלא תשובה לצידה.
אני מסתכלת עליי, מתבוננת פנימה , הכי כנה שאפשר. כמה נעים לי וכייף להתענג על חלומות של שקט, רגעים קסומים שלי עם עצמי, בהם אני נותנת דרור למחשבות, הן כ"כ מתפרעות ,לגמרי אינן ממוקדות, ועל אף זאת אני אינני חשה מבולבלת כלל, להפך , ככל שהן מפוזרות כך אני מוצאת את עצמי אסופה, איתי ובעצמי.
ואם כבר נקרא לפתחי יום שכזה, אשר בו יש מידת מה של שקט, הוא מיד מוטבע בחותמת איכות. פני כל האירועים שאחריו נראים, נשמעים ונתפסים אחרת. פתאום אני מרגישה מלאה, ויש לי מה לתת מעצמי, לילדים לאיש לסביבה, אני סבלנית לקיטורים, מכילה את המחאות , מחייכת הרבה יותר ואף זוכה להערה המשכיחה את כל הרעש של יום האתמול " אימא, היית מה זה כייפית היום.."
בו בעת אני מבינה , כי מאחורי אותם רגעים של שתיקה , מסתתרות איכויות הוריות , כאלו המשדרגות את השעות הקשות של היום בהם אני נכנסת למשמרת שנייה.
הפלאים שדקות מעטות של שקט פיזי רגשי ונפשי מחוללים בי, מאתגרים אותי לשמור לו , לשקט , מקום של כבוד על פני היומן. "פגישה עם עצמי" אני מציינת ובאותה נשימה, מבליחה מבט מעלה, אל על , ומבקשת בקשה חרישית – "אנא, שאף אחד מהצדדים לא יאלץ לדחות אותה או לבטלה , לא המוזמנת וגם לא המזמינה.."

מאת: רוית גוטמן, היא מנחת קבוצות הורים במכון אדלר.

One comment

  1. וואו! איזה כשרון כתיבה, מהמם ומרגש ! אמא יש רק אחת.



להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: