h1

סוף הוא תמיד התחלה מאת: טל וינקלר

22/06/2012

תפקידם של הורים בליווי תהליך פרידה של ילדיהם

השבועות האחרונים של שנת הלימודים הם תקופה מטלטלת עבור ילדינו ולעתים גם עבורנו ההורים.
זהו הזמן לפנות זמן לתהליך הפרידה ולאפשר דיבור על הרגשות, לשאול שאלות ולבטא את האמביוולנטיות הקשורה בכל פרידה – התרגשות והסתקרנות לקראת החדש ובו זמנית עצב על תקופה שמסתיימת, על קשר שנגמר.

תפקידם של ההורים, אף יותר משל אנשי החינוך, ללוות את ילדיהם בתהליך הפרידה והסיום.
דבר ראשון כדי שליווי התהליך יהיה יעיל, הוא שנכיר בכך שפרידות הן חלק מחיינו. הרי שלאורך כל החיים אנו נפרדים – מאנשים קרובים ומדברים מוכרים וידועים.
ככל שהסביבה הקרובה מכירה בתהליכי הפרידה שלנו ותומכת בהם, היכולת שלנו להיפרד ממצב מוכר ולהסתגל למצב חדש הולכת ומשתפרת.
לכן, האופן שבו נתמוך ונלווה את הילד בתהליך זה שהוא חווה בימים אלו, יקבע אם ייצא מחוזק מהניסיון ויעצב את הדרך בה יתמודד עם פרידות בשלבים השונים של חייו.

מקובל שבכל מסגרות החינוך, החל מהמעונות והגנים וכלה בתיכון, מציינים את סוף השנה במסיבות סיום.
עבור ילדי הגן, מסיבת הסיום מהווה נקודת מפנה חשובה, במסגרתה הם מתחילים ללמוד ולהפנים את העובדה שישנם תהליכים להם יש גם סוף. הטקסיות גם מעבירה מסר חשוב של הוקרת מה שהיה עד עכשיו.
כשם שטקס פרידה חגיגי מבקבוק, טיטול או מוצץ בא לציין נקודת מפנה בחייו של הפעוט, הוא גם בא להוקיר את אותו שלב לפני שנפרדים ממנו. בכך שנותנים לזה מקום, תחושת הערך של הילד עולה.

זה הזמן גם לומר להורים לילדי גן, המוטרדים מאד מ"איכות וכמות" השתתפותם של ילדיהם במסיבות הסיום, שילדינו אינם כרטיס הביקור שלנו. התנהגותם, בין אם היא באה לידי ביטוי בבכי, הצמדות להורה, השתוללות, ישיבה על הגננת או ריקוד במרכז המעגל – הם ביטויים להתרגשות וקשיי הפרידה.
זו הדרך שלהם להגיד את מה שאין בכוחן של מילים לבטא – לחיוב ולשלילה. על ההורים להכיל זאת ולהיות ממוקדים בצורך של ילדם באותו רגע ולא בעצמם ובדימויים האישי. זה לא קל אך כמו שלנו קשה לצאת ממצוקה רגשית כשמבקרים אותנו על כך, כך גם להם. רק באמצעות קבלה, הכלה ועידוד יוקל על ילדינו לגדול ולצאת ממצבים אלה בקצב שלהם.

בגילאים מאוחרים יותר, כשילדינו לכאורה יודעים לבטא את עצמם ורבאלית, אין זה אומר שהם לא זקוקים לאמפטיה שלנו ולעידודנו.
הידיעה שסוף זו גם התחלה טומנת בחובה רגשות מאד מעורבים. גם חששות, כמו "האם אני אסתדר", "האם אהיה מספיק מקובל", "האם יאהבו אותי", "האם המורה שלי תהייה נחמדה אלי" ויחד עם זאת יש גם התרגשות במובן הטוב של המילה – "אני אצטרף לגדולים", "אכיר חברים חדשים", "אולי אהיה יותר מקובל".
גם אנו המבוגרים חווים את החששות האלה כשאנחנו מסיימים פרק בחיינו ועוברים למקום חדש או למשימה חדשה.
רבים יותר הסיכויים שישתפו אותנו, אם נשכיל ליצור בבית אווירה של תקשורת גלויה, אמפטית ומכבדת. תקשורת גלויה היא מצב נעים ובטוח בעבור כל אחד מבני הבית ועוזרת לילד ליצור תקשורת ברורה יותר עם עצמו.
השיתוף מתחיל מאיתנו ההורים. גם אנו יכולים לשתף אותם במחשבותינו, רגשותינו והתלבטויות שיש לנו כמו גם בחוויות דומות שעברנו בילדותנו. זאת כמובן, ברמת ההבנה והתפתחות של ילדינו.
יחד עם זאת, אל לנו להעמיס על הילד רגשית. חשוב שנימנע ממשפטים כמו – "אני לא ישנה בלילה מרוב דאגה. יוסי כבר יודע לקרוא ואתה לא. איך תסתדר?" או מנגד מלומר – "אתה כזה ילד גדול שעולה לכיתה א'…" אלו משפטים שהכוונה מאחוריהם היא עידוד, אך עלולים לגרום לתחושה הפוכה.
אנו מעוניינים שילדינו לא יחששו לבטא את מה שהם מרגישים. שהילד לא יחשוש לומר שהוא קצת מפחד להיות גדול, שדווקא בגן / בי"ס יסודי, הוא מרגיש בטוח והוא לא ממש מתלהב מהרעיון שהוא הולך לכיתה א' / חטיבת ביניים. לספר שגם לנו, ההורים הגדולים ו"כול יכולים" היו קשיי פרידה וחששות ממה שמצפה להם בהמשך.
מומלץ גם להתייעץ עמם לגבי מה יוכל למשל לעזור להם? האם מעוניינים לשמור על קשר עם הגננת / מורה?
ילדים מתעצמים משיתוף והתייעצות מצד הוריהם כי הם מקבלים בכך מסר שהם מספיק חשובים וראויים לכך. מה עוד, שפיתרון הבא מהילד עצמו מפיח בו כוחות נפש, אופטימיות ומאפשר לו לקחת עליו אחריות.
במידה וילדינו מבטאים קושי, בין אם במילים ובין אם בהתנהגות, חשוב שלא נתפתה ל"רפד" להם את התהליך או לטייח אותו עבורם, אלא נדע להכיל את רגשותיהם השליליים. לדוגמה – משפט כמו "אל תבכה, אתה תראה שיהיו לך מהר חברים חדשים ויהיה לך כיף", לא בהכרח מעודד. דווקא משפט שמביע הכלה כמו "אני מבין שעצוב לך. זה באמת קשה להיפרד מחברים טובים. בוא נחשוב על דרך לשמור איתם על קשר" הרבה יותר מכבד ומעצים.
נעודד אותו בכך שנראה לו את הדרך שעשה עד עכשיו וניתן לו דוגמאות של הצלחות שלו בפרידות שלו מהעבר.

סוף שנה מהווה גם הזדמנות עבורנו ההורים להיפרד מרגשות אשם ופנקסנות הורית ולהיטען בהרבה אופטימיות לקראת התחלה של משהו טוב יותר.

שיהיה לכולנו בהצלחה!

מאת: טל וינקלר, היא אם לארבעה, יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים ומורה במדרשה להנחיית קבוצות במכון אדלר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: