h1

"רק לפנק, לפנק, לפנק…" מאת: טל וינקלר

27/06/2012

ילדים זקוקים לאהבה ולתשומת לב מהוריהם תמיד ובכל גיל. הם צריכים לדעת ולהרגיש שהם חשובים ויקרים להוריהם גם כשקשה ומתסכל ושהוריהם מקדישים להם זמן ורואים אותם באמת.
הרבה הורים בוחרים בגישה קשוחה בחינוך מתוך חשש שאם יתנו יותר מדי אהבה ותשומת לב, אזי ילדיהם יצאו מפונקים מדי. מנגד, שכיחים בימינו יותר ההורים החוששים שאם לא יעשו לילדיהם רק טוב, כאן ועכשיו, הם יגרמו להם לחשוב בטעות שהם אינם אוהבים אותם, או חמור מכך – הם לא יזכו באהבת ילדיהם.
הבה נעשה סדר בבלבול – אהבה ופינוק הם לא אותו דבר.
חיבוקים, תשומת לב, הקשבה, חום, עידוד, אינטונציית קול אוהבת – אף פעם אין מהם יותר מדי ואתם מוזמנים לתת אותם לילדיכם לא הגבלה.
לעומת זאת, עשייה למען הילד, באופן גורף, דברים שהוא מסוגל לעשות בעצמו כמו גם מתן עדיפות לסיפוק צרכיו המידיים והחשבתו של הילד מעל הזולת – זהו פינוק. דוגמאות – פינוק זה לקלח ילד בן 8, להאכיל ילד בן 5, להלביש ילד בן 6, לפתור לילד בן 10 את בעיותיו החברתיות.
במובן הזה, המילה באנגלית לפינוק – SPOILLED – משהו מקולקל, מוצלחת יותר. שהרי, פינוק עומד בראש רשימת דרכי החינוך החוסמות את התפתחותו של הילד ומזיקות לו.
ראשית נשאל את עצמנו לשם מה הורים מפנקים?
תשובות שאני מקבלת מהורים בקבוצות שאני מנחה – "לחסוך לעצמי צרות", "כי לי לא נתנו", "כי זה הכיף שלי", "כי אני מפונק", "זה נותן לי שקט ונוחות", "כי אין לי כוח לעימותים", "כדי שיאהב ויעריך אותי"….מעידות באופן חד משמעי שהצורך לפנק הוא שלנו ההורים.
ילדינו לא ביקשו מאיתנו לעשות בשבילם באופן כה מוחלט.
על פי הגישה האדלריאנית, שלאורה אני מנחה, המוטיבציה הראשונית של ילד היא לחוש שייכות דרך תרומה ומועילות. זהו צורך מולד וקיומי ועלינו ההורים לעודד מוטיבציה זו.
כשלב ראשון בהתפתחות – חשוב שהילד ילמד לזהות את רצונותיו, יכולותיו, צרכיו ושנעודד אותו על התרומה שלו לעצמו. (אם ישן טוב – תרם לעצמו כוחות, אם התהפך, זחל, התיישב בזמן – תרם להתפתחות המוטורית שלו וכד')
כשיהיה מעודד מתרומתו שלו לעצמו – יהיה פנוי לתרום לסביבה.
כל מה שילד עושה בשלבי ההתפתחות השונים שלו – מתהפך, זוחל, מתיישב, נעמד, הולך,
מדבר,מתמרד הם כדי לצאת מהקטנות שלו. קטנות במובן של תחושת הלא יכול. הוא מעוניין לדעת שהוא יכול להתגבר, לכן כל כך חשוב שנאפשר לו תנועה מרבית כדי שיוכל לגלות את יכולותיו ונעביר לו מסר שאנו סומכים עליו.
חינוך במיטבו הוא זה המהווה שדה אימונים לחיים שבחוץ ועונה על שתי מטרות חשובות:
א. לחנך את הילד לאינדיבידואציה – דהיינו, עידוד מימוש והגשמת הפוטנציאל של הילד
ב. לחנך לסוציאליזציה – עידוד היכולת להשתייך לקבוצה.

כאשר אנחנו נותנים שירותים מיותרים לילדינו ועושים עבורם את מה שהם יכולים לבד או רצים לספק להם את כל מבוקשם כאן ועכשיו, אנחנו מפספסים באחת את שתי המטרות הללו.
האם בדרך זו ילמדו ילדינו להיות חלק מ?, לתרום? לשתף פעולה? להיפגש עם יכולותיהם?
ילד הגדל על פינוק עלול לחוש שאינו יכול, להפוך לתלותי בהוריו ולא שווה בזכות עצמו, עלול להסיק שעל הסביבה לשרת אותו כי מגיע לו ואם לא נותנים לו מיד = לא אוהבים אותו.
לעולם, המציאות שיפגוש, לא תוכל לציית לדרישותיו ולציפיותיו.
הילד המפונק בונה את תחושת הערך על הפעולות שהסביבה עושה עבורו כשלמעשה, תחושת ערך אופטימאלית אמורה להתבסס על מה שאתה עושה עבור הסביבה ולא להפך. ברגע שמפסיקים לעשות עבורו, הוא ישקיע את כל משאביו כדי להחזיר את השרות לקדמותו. הוא לא מצליח לפתח את המנגנון שמבסס תחושת ערך על ידי תרומה ומועילות.
המרכיב הטראגי כאן הוא שהוא גם לעולם לא יכיר תודה. בחוויה של הילד המפונק, או שאני במרכז ועושים בשבילי, או שאני לא קיים.
הפינוק נוח ונעים לילד עד לרגע שזה לא מגיע.
ניתן לראות שמחיר הפינוק כבד מאד להתפתחות של הילד אך הוא גם כבד למערכת היחסים שלו עם הוריו.
מטרת ההורים המפנקים הייתה ילד מאושר ומסופק ומתגלה מולם ילד תובעני, בכיין, כעסן, מניפולטיבי, מקופח בעליל, תלוי פינוק כסמן לאהבה, אגוצנטרי ומתוסכל .
הם לא מבינים מדוע הוא לא מרוצה – לתפיסתם, הם הרי הם עושים הכול בשבילו. הטונים עולים, הם מרגישים עצמם מותשים ושומעים עצמם אומרים דברים שנשבעו שלא יאמרו: "מפונק אחד, כפוי טובה שכמוך, בכיין, אף פעם אתה לא מרוצה…מה אתה חושב, שאני המשרתת שלך?"
הילד, לא מבין מדוע הם כועסים עליו, שהרי לא הדריכו או לימדו אותו אחרת.
כל פעם שיש הרעת תנאים, הוא אכן בצדק לא מרוצה. זה בור ללא תחתית.
נוצרת מעגליות – ההורים המפנקים נותנים לילד, הילד מרוצה, מהר מאד דורש שוב, הם לא יכולים, הוא מתוסכל, הם כועסים אך בסופו של דבר מתרצים כדי להשתיק את הילד…."

אז איך יוצאים מפינוק?
א. קודם כול מזהים שאכן אנחנו הורים מפנקים. אחד הסימנים הוא הכעס שאנו חשים ומשפטים כמו "מפונק אחד" שיוצאים לנו מהפה. גם כשהילד מתחיל לא להסתדר בכל מני מסגרות וכשאומרים עליו שהוא מפונק, עשוי להיות סימן
ב. להבין מה אנחנו כהורים מרוויחים מהפינוק של הילד. הצעד הראשון הוא להיות ערים למניעים שלנו ולשאול את עצמנו למה קשה לנו לסרב לו ומאין החרדה שהוא לא יסתדר לבד
ג. בהנחה שזיהינו שאכן אנו הורים מפנקים וברצוננו לעשות שינוי – יש לעשותו בהדרגה, כמו שגומלים מסם. גם אנחנו "מכורים", לכן עלינו לבחור התנהגות אחת שאנחנו מאמינים שנוכל להעביר את האחריות לילד ולעמוד בזה.
ד. בכל גיל, כדאי שההורה ישאל את עצמו מה הילד יכול לעשות בעצמו במאמץ סביר. גם בגיל שנתיים, אפשר לבקש מילד להחזיר צעצוע למקום
ה. לשוחח עם הילד לא בזמן כעס ולהודיעו עניינית – "חשבתי על זה, ומהיום אני רוצה שתתקלח לבד. בהתחלה אעזור לך ואלמד אותך עד שתדע לעשות את זה בכוחות עצמך"
ו. עידוד! עידוד! עידוד!
איך לעודד? – על ההשקעה, היכולת לעמוד בתסכול, על הצלחות חלקיות, לאפשר תרומה ומועילות ולעודד על דברים לכאורה טריוויאליים ומובנים מאליהם.
ז. תיתכן נסיגה – תופעה נורמאלית
להיות נחושים ועקביים ולא להיבהל – מעביר לילד מסר שסומכים עליו.

הערה חשובה לסיום – חשוב לשמור על מידה הגיונית של פינוק: לא להגזים ולא להמעיט. ילד בן שנתיים שיודע אמנם ללכת לבד, עדיין זקוק מדי פעם שייקחו אותו על הידיים. כשהוא עייף או חולה. לפעמים זה גם נעים להרגיש לכמה דקות שוב קטן, אך בל נגזים ונהפוך את זה לתנאי עבור הילד.

בהצלחה!

מאת: טל וינקלר, אם לארבעה, יועצת משפחתית, מנחה קבוצות הורים ומורה במדרשה של מכון אדלר להנחיית קבוצות.

התפרסם במקומון "אבן שוהם"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: