h1

מקדם ההגנה – חשיפה לשמש, פגיעה בעור ובושה מאת: מירב קליין

13/11/2013

גם אם אלו אינם ימים של קיץ לוהט וחם, גם אם לא מפעילים במהלך היממה את המזגן, אני עדיין דואגת למרוח את ילדיי ואותי כל בוקר בקרם הגנה. זה לוקח לי כמה דקות, לפעמים מעט לחוצות, אבל אני לא מוותרת ונשארת נחושה. העור אצלי הוא עיניין רגיש ורצוי שאמנע מחשיפה. לא מדובר על קמטים בלבד, אלא גם על עתיד בריא יותר ותחושה בטוחה.
אבל מה קורה אם שכחתי פתאום את אחד הילדים למרוח? מה אם אני יוצאת לעבודה ואין לי חשק או כוח? האם זה לא נתון לשאלה או מחשבה גמישה? האם ישנם הרגלים ברורים ולכל התנהגות יש השלכה?

עוד בהיותנו ילדים קטנים, מסבירים לנו כיצד רצוי וכדאי לחיות את החיים. לא כל הסבר מלווה במילים, חלקו הגדול מלווה במראות די ברורים ומעשים. יש לנו דוגמה אידיאלית למשפחה: אבא, אמא, ילדים, משפחה. זוגיות אוהבת, תומכת ושלווה, ממש 'בית קטן בערבה'. כל מה שלא נכלל בין המושלם ליפה, מתחת לשטיח נלמד אותו לטאטא. אם נרצה לרגע לנוח תחת עץ התאנה או האשוח, נצלם תמונה עם עלה של אושר, כשגופונו זקוף וחיוכנו מתוח. את התמונה נעלה לפייסבוק או לאיסטגרם ונוכיח באופן נחוש ויציב, כי עולמנו, גם היום, נשאר להיות מושלם. אבל מה אם לרגע באמת נתעייף ומה אם פתאום השטיח יהפוך למעופף? מה אם יגלו שזוגיותי התפרקה ועברתי תקופה לא פשוטה? מה אם יגלו שתפקדתי על אוטומט בליווי התקפים, באים והולכים, של חרדה?
בדיוק באותו רגע של חשיפה, עורי נפגע, ראשי קמל ונפשי יבשה – זוהי הבושה.

יש אמת בעובדה, שאם לא אמרח את עורי בקרם הגנה, בחשיפה לשמש אהיה יותר פגיעה.
אבל אני שואלת אתכם חברים יקרים: האם זה שאני פגיעה, הופך אותי בהכרח אוטומטית לחלשה?

זה נכון, ישנם ימים בהם אני תשושה, כל מילה של מציאות לא תביא איתה ניצוצות של גאווה. שום טקס מריחה לא ימנע ממני את הקמטים וגם לא ינבא בריאות בטוחה. הרי אם הפכתי לחלשה עקב זוגיות שהתפרקה, הצהרתי קבל עם ועדה: "אני לא מספיק טובה, לא מסוגלת או שווה". מצבי יהפוך מפגיע לחלש ורחמים אין סופיים יכנסו ויציפו את המגרש. אני, שלא ביקשתי לשחק וגם לא להפקיע, לא ביקשתי קהל שיושב מעלי ביציאה ובקולות של גבורה לי מריע. לא ביימתי את חיי למען אחרים, לא חשפתי את עצמי למען רחמים. מדובר פה בפגיעות ולא במרחק של גבהים.
הרי באותם רגעים של שתיקה רועמת, דלת הפגיעות נפתחת והחשיפה בליבי נחסמת. אני נראת חייכנית, אינטילגנטית ואסופה, אך מה שמסתתר בכל אלה, היא לא אחרת מבושה. ככל שעולמי יראה יותר מושלם, ירחק החיבור שלי לאנושיות או לעצמי כאדם. הבושה חוסמת את האומץ לצעוק בקול רם, "אני לא מושלמת ולא אהיה לעולם". אני חושפת את עצמי כשהמטרה היא ברורה – אני לא צריכה ודאות, אני רוצה את עצמי שלמה. אני אומרת בליבי ואחר כך לכולם, השמש יכולה להיות מסוכנת אבל גם יפיפיה בו זמנית, כשהיא זורחת או שוקעת בים.

אם אשים את הבושה בצד ואת האשמה על פירוק ביתי בערבה, אוכל לדלג לי בקלילות ולפעמים הדילוג יהפך גם לקפיצה. אם אצליח או לא היא שאלה של מיומנות אבל לא אוכל להתאמן, אם יצרתי סביבי מעטה של שלמות.

מאת: מירב קליין, סטודנטית לפסיכותרפיה במכון אדלר, מאמנת אדלרייאנית ואמא לאורי ושירה.

3 תגובות

  1. מירב תודה על הפתיחות והאומץ.
    בעולם שבו הכל צריך להיות בשליטה, מושלם וכמעט נטול פגמים באמת קשה לבוא ולאמר את האמת.
    מאוד מתחברת לדברים שסיפרת בצורה כל כך ציורית ואומנותית אבל לגמרי מחוברת למציאות.
    החופש להיות פשוט ולא מושלם היא אמת גדולה.
    שוב תודה ובהצלחה בשמש


  2. מהנה


  3. אנחנו חיים בעולם אכזר שאם אתה לא מושלם אתה לא שווה. אין דבר כזה מושלם. מתי נלמד להבין שהכל למראית עין. תודה לך שאת כותבת בפתיחות לב כשזו



להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: