אינטרנט וילדים

כאמא למתבגרות וכמנהלת פיתוח אקדמי במכון אדלר, אני מוצאת את עצמי עסוקה הרבה בצמד המילים שבכותרת – "אינטרט וילדים". חדשות לבקרים עולה הנושא לכותרות (השליליות), סיפורי זוועה שמעירים שוב ושוב את הפחדים. תחת נושא זה מקוטלגים אצלי המון תתי נושאים – הן בספריית הלב והן בספריית הראש. חצי מילון אבן שושן דוהר לי באצבעות על המקלדת – בכל כרך של המילון מופיע ערך רלוונטי –

אחריות

בוּרוּת (שלי, כמובן ששלי)

גבולות

דאגה

הקשבה

וירטואוזיות

זעם

חרדה

טרחנות

יכולת (שלהם, כמובן ששלהם)

כאוס

למידה

מערכות יחסים

נכונות

סקרנות

עדכנות

פער הדורות

ציפיות

קידמה

רשות

שאלות

תקשורת

הטכנולוגיה מספקת לנו היום – כביכול –  מגוון אמצעי שליטה, בקרה, סינון וחסימה וחסר רק הכפתור שיקח גם דגימת דם / רוק / אויר / שתן  מהילד בזמן שהוא גולש באינטרנט.

ככל שסיפורי הזוועה מתרבים ומשתכללים, ככל שאמצעי הבקרה הטכנולוגיים משתדרגים, כך ברור לי יותר ויותר שהכלי האפקטיבי היחידי שעומד לרשותנו הוא תקשורת.

רק הידברות, הקשבה, שיתוף, כבוד – יאפשרו לנו לדעת מה קורה לילדים שלנו, מה מטריד אותם, מה משמח אותם, מה הם חושבים ורק משם אפשר להשפיע, להשמיע דעה אחרת, להציע רעיון, לתת דוגמא.

היופי בתקשורת הזו הוא שיש לה רק כלל אחד – כלל הכבוד הדדי וחוץ מזה אין לה כללים – לא של זמן, לא מקום, לא פורמט – זה לא חייב להיות בארוחת ערב משפחתית, ולא חייב להיות בשיחה רצינית בארבע עיניים וזה בטח לא נאום לאומה.

תקשורת זה להיות שם בסבלנות, בפתיחות, במתינות ולהקשיב ולהגיב וזה טוב בבית קפה, וטוב בזמן סרוק כינים, ובערב במיטה, ובבוקר עם הקורנפלקס, ובאוטו בדרך.

אין פה זבנג וגמרנו, אין "שיחה אחת רצינית" זה מיליוני שיחות קטנות, בינוניות, גדולות, רציניות ושטותיות, עליהם ועלינו וכך זה נבנה.

ואם נחזור לאבן שושן – האחריות (שהופיעה ראשונה ברשימה)  לתקשורת (שסיימה את הרשימה) – היא עלינו ההורים. האחריות היא שלנו למצוא את הדרך להיות שם ולדעת מה קורה להם.

אילת דויטש
מנהלת פיתוח אקדמי במכון אדלר ואמא לשתיים