שתיים, שלוש, הקשב! מאת: טל וינקלר

"אמרתי לאמא: "עצוב לי!" / "לך תשקה את העציצים" אמא אמרה / השקיתי ולא עזר /והעצב לא עבר
אמרתי לאבא: "עצוב לי!" / "אז תשיר שירים", אבא אמר / שרתי ולא עזר / העצב לא עבר
אמרתי לסבא: "עצוב לי!" / סבא ליטף לי את הצוואר / "ספר מה קרה, אל תחסיר דבר" / והעצב עבר"

מילים אלו, הלקוחות מהשיר הנפלא "כשעצוב לי" של שלומית אברמסון, ממחישות באופן מדויק את מהותה ועוצמתה של ההקשבה. והרי אני מסבירה….

ההגדרה במילון למילה הקשבה היא: "האזנה, שמיעה מכוונת, נכונות לשמוע"
הקשבה בהורות אם כן (במקרה הזה, השכיל לעשות זאת הסבא), לא מסתפקת בשמיעה בלבד כי אם בתשומת לב מכוונת לצורך שהילד מבטא בהתנהגותו המילולית או הלא מילולית.

נשאלת השאלה מדוע מיחסים כל כך הרבה חשיבות ומשמעות להקשבה בכלל ולהקשבה בהורות בפרט?
חשבו, לצורך העניין, על עצמכם. איך אתם מרגישים כשמישהו מקשיב לכם? באמת מקשיב לכם. דהיינו, הקשבה מכוונת, נקייה משיפוטיות והתנשאות. הקשבה אמפאתית המשדרת לאו דווקא הסכמה כי אם הבנה, קבלה, התעניינות ויותר מכול – הכרה ברגשות שלכם?
תודו שתחושת הערך שלכם עולה באחת, כמו גם תחושות של שחרור, עידוד והקלה.

ילדינו, אמנם בני אדם קצרים יותר אך שווי ערך לנו, זקוקים לחוויית הקשבה דומה לשלנו.
מתפקידו ומאחריותו של ההורה לתקשר עם ילדו ולעזור לו לפתח תחושת ערך גבוהה המבוססת על הדדיות, שיתוף פעולה והתחשבות בזולת.
במובן זה, הקשבה היא בבחינת כלי רב עוצמתי העומד לרשותו של ההורה. בכוחה לטפח אצל הילד את ההרגשה שהוא שווה באמת, שדבריו, מחשבותיו, רגשותיו ראויים ושהוא אינו לבד בעולם.
עצם ההקשבה, בלי צורך בעצות ובדיבורים מיותרים, יכולה לסייע לילד להשתחרר ממצוקות או להתעודד מהישגים. היא מאפשרת להורה להכיר את ילדו יותר מקרוב, להבין את עולמו הסובייקטיבי ואת דרך חשיבתו.
כמו כן, הקשבה בהורות מעודדת ביטוי לגיטימי של רגשות ומחשבות פחות נעימים אצל הילדים.
במקרה של הילד בשיר – עצוב לו. הוריו נידבו מייד עצות כדי להעביר כמה שיותר מהר את הרגש "השלילי" הזה ואילו הסב הכיר ברגש מבלי להיבהל והפלא ופלא, רק אז העצב עבר…
בסופו של דבר – הקשבה מיטיבה של הורים מהווה עבור הילד מודל להקשבה הדדית שלו כלפי הוריו וזולתו.

אנחנו ההורים, הרי מעוניינים לצייד את ילדינו בכלים שיאפשרו להם להגביר את הדימוי העצמי שלהם. אז מה מקשה עלינו כל כך להקשיב להם?
חוסר מודעות עצמית, חוסר סבלנות, חוסר בזמן פנוי, עמדת מחנך / מטיף – קשה להורים להאמין שהאזנה בלבד, ללא דיבורים, יעוץ והכוונה, יכולה לסייע לילדיהם. הם מרגישים צורך לעשות משהו אקטיבי על מנת לעזור לילדיהם.
קשה במיוחד להורים להקשיב לילדיהם בגלל המעורבות הרגשית הגבוהה מלכתחילה שלהם, לעתים הם מוצפים ברגשי אשמה – "אם הילד עצוב, איפה נכשלתי? "
קשה לנו להקשיב כשאנו עסוקים בעצמנו, מוטרדים, כשילדינו משקרים, כשאנו רוצים "לתקתק" ושיהיה שקט.
חשוב לבדוק על מי אנחנו ממוקדים בהקשבה – בצורך שלנו או של ילדינו?

חשוב לא פחות, שכהורים, ניתן את הדעת גם על מה שמקשה על ילדינו להקשיב לנו.
לעתים ילדינו מרוכזים בדברים אחרים ואינם פנויים, או שהם חוששים שזו תהייה הטפת מוסר, ציווי כלשהו – ללכת להתקלח, לאכול או, לא עלינו,לישון!
לעתים ילדינו חוששים שנכעס אם יספרו משהו לא נעים שקרה להם, נחסמים אם מתקנים להם את העברית תוך כדי, שופטים ומעבירים עליהם ביקורת במקום להעריך את עצם השיתוף שלהם וכאמור, מנדבים מיד עצות ופתרונות, כשלמעשה רק רצו שנקשיב.

דוגמה – יוסי בן העשר, חוזר מביה"ס ומספר להוריו שהמורה הכשילה אותו בבחינה בחשבון כיוון שתפסה אותו מעתיק.
איך רובנו היינו מגיבים? (כנות בבקשה….)
יכול להיות שהגבתם בכעס, שנפלטו לכם באוטומט אמירות כמו : "מגיע לך!", "מה חשבת לעצמך?", "מה כל כך קשה ללמוד למבחן ולהגיע מוכן?"…
מה לדעתכם ילד לומד מתגובה בסגנון הזה?
בשורה התחתונה, הילדים כמונו, נחסמים מביקורת, משיפוטיות, זלזול והטפת מוסר. הדברים האלה פוגעים בדימוי העצמי שלהם ומונעים מהם לשתף להבא. יתכן ויעדיפו מעתה, להעלים או אפילו לשקר כדי להימנע מעימות.
איך, אם כן, מומלץ להגיב במקרה כזה?
לחשוב על החזון ההורי והמטרה החינוכית שלנו. מאחר ואנו מעוניינים שילדנו יגדל להיות אדם ישר, כנה, חשוב שנעודד אותו על היושר והכנות שלו בכך שסיפר לנו משהו לא נעים על עצמו. לשאול את הילד איך הרגיש כשזה קרה. לשקף לו שאנחנו מבינים שזה לא נעים. לשאול אם זקוק לעזרה בחשבון? מה הוא מציע לפעם הבאה?

יש לקחת בחשבון שמאחר ויש שונות בין ילדינו, תהייה גם שונות באופן בו כל אחד ירצה שיקשיבו לו. יחד עם זאת, יש מכנה משותף לגבי מעודדי הקשבה ומכשילי הקשבה.
הקשבה היא ללא ספק מיומנות הניתנת לרכישה ועל מנת לשפר את מיומנות ההקשבה שלנו בהורות:
עלינו לפנות לכך זמן, הן פיזי והן רגשי. עלינו ליצור תנאי סביבה מתאימים להקשבה (נטרול רעשים).
הבנה, ניתן להשיג על ידי שיקוף – לעצור בעדינות את הילד/ה ולומר: "סליחה חמוד/ה שאני עוצר אותך. אני רוצה להיות בטוח שהבנתי אותך עד עכשיו. את/ה בעצם אומר/ת ש….
שיקוף נותן תחושה של התכוונות לדובר ורצון אמיתי להבין ולהכיל.
כאמור, לא לתת עצות ולזכור שהילד במרכז ולא אנחנו. ניתן ממקום מכבד לשאול את הילד למה הוא זקוק מאיתנו? אם הוא עדיין במצוקה ומעוניין בעצתנו, רצוי להציע לו חלופות שמהן יבחר.
במידה ואנחנו עסוקים ולא פנויים להקשבה, עדיף ממקום של כבוד הדדי לומר לילד שכרגע אנחנו לא פנויים ולהתחייב על זמן שבו כן נהייה, ולעמוד בכך. לילד שעדיין אין תפיסת מושג הזמן, משתמשים בנקודות ציון (כשאסיים להכין לשי את החביתה…)

בספרה (המומלץ) "הקשיבו לי רגע" כותבת חלי ברק:"כתבתי את הספר כי היה חשוב לי להיות פה לכל הילדים האלה, שעושים צרות….מהניסיון למדתי, שדווקא הילדים האלה מגיבים נפלא כשמקשיבים להם"
ואני מוסיפה – מי לא?
בהצלחה!!!

מאת: טל וינקלר, אם לארבעה, יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים ומורה במדרשה להנחיית קבוצות במכון אדלר.

התפרסם במקומון "אבן שוהם"

תקשורת המקדמת שיתוף מאת: קלרה ריספלר

השבוע השתתפתי בשיחה מעניינת בקבוצת צפייה של קבוצת הורים בהנחיית עינת גבע. אם מקבוצת ההורים העלתה קושי סביב אלימות כלפי בנה והתעורר שיח מרתק בדרכי התמודדות.

חשבתי על הנושא בהקשר רחב יותר, כיצד בחיי היום יום שלנו, לא ניתן להימנע מתקשורת מילולית פנים מול פנים – זהו חלק חיוני לקיום מערכות יחסינו ועד כמה אנו מודעים למרכיבי התקשורת השונים כשאנו אכן מגיבים לכל מיני סיטואציות שעולות?

המילים היוצאות מפינו מספרות חלק מן הסיפור. אלברט מהרביאן טוען כי רק 7% מכוונת המתקשר מועברת עלידי המילים המדוברות 38% קשורה לדרך בה המילים נאמרות ו55% קשורות להבעת הפנים.

מודל TA , תאוריה מתוך הפסיכולוגיה המודרנית אשר פותחה ע"י פסיכולוג בשם אריק ברן (1910-1970) בשנות החמישים, עוסקת בקשרים בין אנשים ויכולה לסייע לנו מאוד בתחום זה. ברן זיהה שלושה מצבי אגו הקיים בכל אדם: אגו הורה, אגו בוגר ואגו ילד. עסקת החליפין של מסרים מתנהלת למעשה כך –

ילד בן 8 מדבר (גירוי) – מספר עם שובו הביתה על מריבה פיסית עם חבר ללימודים אשר ארעה במהלך ההפסקה.
האם משיבה (תגובה) – בבהלה שלא ייתכן הדבר וממהרת להתקשר למחנכת הכיתה.

על פי ברן, כל אדם מתקשר מתוך אחד ממצבי האגו. מודל TA מעודד אותנו להיות מודעים לעצמנו ולהבין מתוך איזה אגו אנו מתקשרים ולהמיר את מצב האגו הנתון, הפחות אפקטיבי ליותר מתאים לנסיבות הנתונות לבניית היחסים.

אם ננתח את הדוגמא שלעיל – התקשורת של האם הגיע מתוך אגו של הילד- הרגש שהתעורר בה היה של פחד, חרדה, תגובת יתר. מה שמניע אותה מידית הוא כעס וחוסר אונים.

האם באותו רגע מתרחקת האם מריאליות (מריבות בין ילדים טבעיות ושכיחות) והרציונליות (מה יקדם את בנה בטווח הקרוב לעומת הרחוק? האם תהיה משמעות נוספת להתקשרות למורה? מה הילד למד על יכולתו שלו להסתדר במצבים מול בני גילו?). האם תוכל לבדוק האם היא נשלטת על ידי דחפים, האם היא מתקשה להתאפק לחשוב עוד קצת , ולדחות סיפוקים בלמצוא נחמה בשיחה מיידית עם המורה.

הילד מביט שפת גופה והבעות פניה המאוד רגשיות של אמו: ביטויים מוחצנים של כעס, עלבון, ייאוש.

תגובתה של האם מתוך אגו ההורה הייתה גם הבעת פניו כעס, חוסר סבלנות, אולי תצביע בהרמת ידיים בייאוש, או הפניית אצבע מאשימה אל בנה- מילותיה תהיינה מתנשאות, מפרספקטיבה של עליונות ושיפוטיות:

"ומה אתה עשית כדי שהוא ירביץ לך? למה אתה תמיד מסתבך בדברים כאלו? אולי כבר תלמד להסתדר כמו שצריך?"

מה מרגיש ילד החווה תקשורת כזו? האם יש לו מרחב לתגובה? האם ירצה בעתיד גם לשתף את אימו לאחר שחווה מעין "עונש" לאחר השיתוף? הילד יגיב בהתנתקות, התגוננות או כעס – בהחלט "רעלים" אשר מקשים על הקשר להבנות.

התגובה האפקטיבית של האם תביע מתוך אגו בוגר תתחיל בהקשבה, במתן הזדמנות לקבל את השיתוף המלא שהילד מוכן לו. האם מתוך פרספקטיבת חיים תהיה אסרטיבית ויעילה. היא תוכל לשקול, בהתאם לנסיבות כיצד רצוי להגיב. תהיה לה היכולת להתאפק, להשהות תגובה מגינה או כעוסה ראשונית ולהחליפה בהתנהלות מתאימה אשר תסייע בידי בנה לגדול ולהתפתח. היא תהיה מסוגלת להכיל את רגשותיו של בנה, לשאול שאלות, תביע עמדה בענוה:

" אני מבינה שזה היה מאוד לא נעים לך. נראה לי שהוא סבל כמוך, לא? אני מאמין שתצליחו להשלים. לדעתי זה משהו שיכול לקרות גם בין חברים, לא?"

ברן מזהה ארבעת מצבי התקשורת, כאשר היחידה הבונה יחסים היא זו בה שני השותפים לדיאלוג רואים זה את זה כ"בסדר": אני בסדר – אתה בסדר

כל קומבינציה אחרת מחלישה את היחסים ולא מאפשרת תקשורת אפקטיבית:
1. אני בסדר – אתה לא בסדר
2. אני לא בסדר – אתה בסדר
3. אני לא בסדר – אתה לא בסדר

כאשר מגיעים ממצב שכולם בסדר גמור- אין נקיטת עמדה ביקורתית אשר תגרום להדיפה ונסיגה של השני, אשר ילמד לא לשתף להבא.
והרי הכי חשוב לנו – שהילד ידע שאנו כאן בשבילו, תמיד. כדאי להשקיע קצת בטיפוח האגו הבוגר שלנו לא?

מאת: קלרה ריספלר -מנהלת תכניות הדרכה חברת אינטל, מאמנת מוסמכת ICF, תלמידה במכון אדלר.

ילדים ודמיון מאת: רוית גוטמן

יש לי ידיד, ושמו טינטן
והוא קטן, קטון קטן,
והוא קטן מאוד, מאוד,
והוא שלי, והוא – בסוד.
אך הוא ישן במיטתי
והוא אוכל מצלחתי,
והוא תמיד, תמיד איתי –
ידידי טינטן.
מי מאיתנו ההורים, לא זוכר את הפעם הראשונה , בה הוא מצא את עצמו , עומד בהשתהות ובפליאה מול סיפור דמיוני משהו של ילדו הפעוט.
"תספר לי שוב, ממי, לא הייתי מספיק קשוב.." אני אומר, ובטוח כי בהאזנה שנייה אשמע סיפור ‘קצת הרבה’ אחר. אך הקטנצ'יק הזה מגלה כי טמונות בו תכונות חשובות של דיוק ועקביות, וחוזר על המצאת המאה באדיקות רבה. "מעניין.." אני שומע את עצמי אומר "אתה בטוח שזה מה שקרה?" הפעוט, פותח זוג עיניים עגולות, מבטי ההשתהות והפליאה ,שייכים עכשיו לו עצמו , כאילו אומרים "ברור אבא , מה נסגר איתך?!"
החוויה הראשונית הזו מותירה אותי, מעט משועשע, ודאי וודאי הרבה יותר מוטרד- האם זה שקר? האם זו הפלגה תקינה בעולם של דמיון, האם קרה דבר מה שפספסתי ומאיפה הגוזל הזה קיבל כאלה רעיונות? מתי אדע שזה מוזגם מידי ומה אני אמור לענות לו לילד? "כן ,נשמע הגיוני", או שמא "תפסיק להמציא דברים, אחרת איך אדע למה להאמין לך?"
מענה לשאלות אלו, יתקבל מתוך הבנת עולם הדמיון של הילד.
עולם הדמיון של הילדים מפותח מאד בגילאים שבין שנתיים לשבע שנים. בשנים אלו, לדמיון תפקיד משמעותי במענה על קונפליקטים , דילמות לא פתורות, פחדים ותסכולים שהמציאות איתה מתמודד הילד מתקשה לספק לו מענה מניח את הדעת הן בגלל יכולותיו הקונטיביות ,יכולת ההבנה ומאגרי הידע הלוקים בחסר מפאת גילו הצעיר.
הדמיון והיצירתיות, מאפשרים לילד לפתח ולשכלל כישורים חברתיים, חשיבה מדעית וסיבתית, מהווים פורקן רגשי, תחושה של מימוש עצמי, יכולת לגעת בפנטזיה ואף להפגת הבדידות בעזרתו האדיבה של חבר דמיוני כזה או אחר.
אז איך עלינו להגיב? על מנת שלא לדכא את התפתחות הדמיון והיצירתיות של הילד, עלינו ההורים לשתף עימם פעולה , במידת הסבירות וההיגיון הנראים לנו, נהיה קשובים לעצמנו עד הנקודה שמתאימה ונכונה לנו. אני מזמינה לשאול את הילד שאלות פתוחות, להגיב במשפטים כמו "נשמע מעניין.." / "אתה רוצה לספר לי עוד?"/ "מאיפה קיבלת את הרעיון?"/ "איך נראית המפלצת שלך?" וכו'
אני מציעה לכם ההורים, לתת הכרה לדמיון העשיר של ילדיכם, להימנע מלבטל תיאורים וסיפורים שנתפסים בעיניכם כלא הגיוניים או דמיוניים בתגובות כמו "תפסיק לבלבל את המוח.."
במקביל מזמינה בחום לעזור לילדיכם לפתח ולהעשיר את הדמיון. להלן מספר דרכים ישימות:

• "הענן הזה מזכיר לי…"- בנסיעה ברכב,בטיול רגלי, בחזרה מהגן, תנצלו את הרגע להרים את העיניים מהאדמה, להתבונן אל על לשמים, ולשחק את משחק העננים.
• "העלה הזה מזכיר לי…"- נצלו את עונת הסתיו, לאיסוף עלי שלכת, התעמקות בהם יכולה לחשוף צורות מרהיבות של עלים, בדמויות ,בצורות בגוונים שונים ואף משעשעים.
• "לאן צועדת הנמלה…?"- אחה"צ בדרך לגינה, קחו לכם עוד רגע זמן , התעכבו על אותם אלו שהכי פחות כואב לנו ‘לדרוך’ עליהן, ושחקו את המשחק- "אני מנחש שהנמלה הולכת ל…" משחק שמעלה חיוך על הפנים, תענוג גדול לשמוע את הרעיונות של הצעירים.
• "לפעמים משאלות מתגשמות" ואם לא מגשימים לכם אותן, גלו יוזמה ויצירתיות ותגרמו להם לקרות- פעם, סיפר לי איש יקר, שבילדותו לא היו לו מכוניות צעצוע קטנות, בהן לבו כה חשק. אז הוא מצא פתרון, הוא לקח מסבתו אטבי כביסה, ושיחק עמם כאילו היו מכוניות. שבו עם ילדיכם, ותלמדו אותם "לצאת מהקופסא" לעולם שבו אפשר לגעת בשמים.
• דמיון מודרך- הפלגה בדמיון אל מחוזות רחוקים אך בהחלט מושגים , עשויה להיות חוויה מיוחדת להורים ולילדים כאחד, צאו עימם למסע שכזה לפני השנה, בערב שלפני בחינה, הופעה חשובה , כאב בטן או סתם כי מתחשק ל"צאת" מהבית אך להישאר בטרנינג. ישנם ספרים רבים שמנחים את ההורים איך להעביר לילדים דמיון מודרך, קלטות דיסקים ועוד.
• ליצור עם אוכל – במיה: לבמיה יש קצה, שאם מורידים אותו עם סכין , ניתן להדביק אותו על נייר. בכל מיני צורות ואסוציאציות. פסטות יבשות שפג תוקפן , גם הן ,יכולות להוות בסיס נפלא ליצירות , כגון שרשראות, צמידים, עגילים, לצביעה עם גועש.
• עולם של נסיכות וגיבורים- שוחחו עם ילדיכם על הדמויות אותם הם מעריצים, תפתחו שיחה על מה הנסיכה עושה, איך היא מסתדרת בארמון ללא חברים, על מי מגן האביר וכו..
• חדות החושים- שמיעה , ראיה, מגע. שחקו עם הילד חדדו ותגרו אותו להפעיל ולהשתמש בחושיו. הפעלת החושים תוך כדי התבוננות בפרח- " מה עוד אני רואה בפרח מלבד עלי כותרת וגבעול.." /"אני שומע .." / תוך כדי עצימת עיניים- "אני חש שהדף מחוספס.."
• " אבא, צייר לי ציור.." ילדנו רק מחכים שנשב עימם לפעילויות משותפות. אם "על הדרך" אפשר לקחת מהן עוד משהו אז מה טוב- קחו דף חלק. תשרטטו בקצהו קו עיגול, צורה או סתם שרבוט. קפלו את חלקו זה של הדף כך שיסתיר את הציור והשאירו קטע קטן מאד חשוף. תבקשו מילדיכם להמשיך את הקו , מבלי להראות לכם את שלו, קפלו את שלו ותמשיכו אתם וכך הלאה. לסיום, פתחו את הציור המשותף ותנסו לתאר את אשר אתם רואים, תחת שימוש בדמיון ובאסוציאציות
• תפקידנו כהורים וכמחנכים הוא ללמד את ילדינו, יחד עם זאת ישנן דרכים רבות להעברת הידע , בהן הילד פסיבי.- הקראת סיפור, תיאור, הסבר, וישנן דרכים בהן הילד אקטיבי, סקרן, שואל, עונה ומתוך דיון אנו מגיעים ללמידה "אמא למה האור הירוק באוטו מתקתק ומהבהב.." תשובה- " איך אני יודעת כשאתה עייף,? "אני בוכה, אני אומר, אני רב.." "האוטו שלנו יכול לדבר? כיוון שכך הדרך של האוטו לדבר עם אוטו אחר על הכביש היא דרך האיתות, המסמן כי כעת אנו פונים ימינה" " לאן לדעתך הרכב לפנינו פונה?" וכך הלאה.
הכותבת רוית גוטמן
M.A family studies
מנחת הורים מוסמכת במכון אדלר
אימא לארבעה

"שקרים, לא עלינו" מאת: תמי איפלח

מתוך הספר: התנהגות היא שפה
כל מי שמכיר את הסיפור של פינוקיו, בובת העץ של סבא ג'פוטו, זוכר בודאי איך אפו של הגיבור התארך בכל פעם ששיקר. אבל החיים הם לא סיפור מהאגדות ולפעמים קצת קשה לזהות כשילד משקר, או בניסוח דיפלומטי, לא אומר את האמת.
כזה היה המקרה של ארנון בן האחת עשרה….

להמשך קריאה
http://blog.machon-adler.co.il/?p=1072

איך להגיד לילד לא ולהישאר בחיים מאת: טל וינקלר

משאלתם של ילדים רבים היא שיורשו בכל עת, לעשות ככל העולה על רוחם.
עלינו ההורים להפנים כי ילדינו יודעים מה הם רוצים בטווח הקצר אך לא בהכרח יודעים מה טוב עבורם לטווח הארוך.
נכון, לא פשוט לומר לא לילדינו, שכן הוא גורר בדרך כלל הבעת מחאה ותסכול מצידו של הילד.
טבעי שהילד יהיה לא מרוצה וטבעי אף יותר שינסה בכל דרך להפוך את הלא לכן. יחד עם זאת,
בהנחה שהגבול שהצבנו אכן הכרחי, עלינו לעמוד על דעתנו.
למה בעצם צריכים גבולות?
את הגבול קובעים ההורים כדי להעניק לילד ביטחון.
תדמיינו, לשם המחשה, ילד רוכב על אופניים על גג בנין רב קומות, ללא מעקה.
איך לדעתכם ירכב?….סביר להניח שבמעגלים מאד זהירים במרכז הגג.
ואיך לדעתכם ירכב על גג שיש לו מעקה? …מן הסתם, ירגיש בטוח לרכב בכל שטח הגג עד למעקה.
מכאן, שיש למעשה יותר חופש וביטחון בתוך גבולות ברורים מאשר במצב של אנארכיה או גבולות עמומים.
מהו אותו ביטחון שיוצרים הגבולות?
הגבולות יוצרים עבור הילד תחושת יציבות העוזרת לו להרגיש שיש מי שדואג לו, מכוון אותו ולא מאפשר ליצריו להשתלט עליו. גבולות ברורים מונעים מהילד בלבול, הרגשת אי נוחות וחוסר ידיעה מה צפוי לו ובסופו של דבר מסייעים להתארגנות עולמו הפנימי ויצירת "עמוד שדרה" לאישיותו.
הצבת הגבולות גם עוזרת לילד לפתח את יכולת דחיית הסיפוקים ולהפנים ערכים חברתיים של התחשבות, נתינה וכבוד הדדי.
ילד החי באווירה משפחתית שהגבולות לא ברורים לו כתוצאה מאי אמירת "לא" כשזה נחוץ ו/או חוסר עקביות בהצבתם, נכנס למתח, לאי שקט והוא עלול לבזבז את האנרגיה שלו על בדיקת גבולות, כעסים ומלחמות. בסופו של דבר יחווה תסכול (כלפי עצמו), זלזול (כלפי הוריו) והדרך למקום של ניתוק רגשי ואף תוקפנות בטוחה…

גם כאשר כהורים אנו מבינים את חשיבות הצבתם של גבולות, לא תמיד קל לנו לעשות זאת.
כמדריכת הורים, אני נתקלת לא פעם בהורים שאצלם הקושי הרגשי להגיד לילד "לא", "עד כאן", "אסור", "לא מסכים" ולהרגיש שלמים עם האמירה הוא עצום, עד כדי ויתור על סמכותם.
למשל כשהילד מסרב, כהרגלו, לקום בבוקר לבית הספר, ההורים משתדלים שלא "להלחיץ" אותו ואומרים לעצמם: "לא נורא, שיישן עוד קצת ויגיע לשעה השנייה. אחרי הכול, כיתה ב' זה לא אוניברסיטה".

לדברי הפסיכולוג חיים עמית, בספרו "הורים כמנהיגים" – "הם (ההורים) מנסים בכל מחיר למנוע עימות ולקנות שקט תעשייתי לטווח קצר, על חשבון חינוך לטווח ארוך……ילדים הגדלים בבית בו ההורים מוותרים על סמכותם, יפתחו התנהגות שתלטנית וטרוריסטית בבית ומחוצה לו…"
וויתור על סמכות, או כמו שחיים עמית מכנה "להיות סמרטוט", בא לידי ביטוי בכמה אופנים – כאשר ההורה מתחנן ומפציר, מתנצל ללא סוף, עושה במקום הילדים דברים שהם יכולים לעשות לבד, מסכים בלית ברירה עם התוקפנות של ילדיו כלפיו וכלפי אחרים, מעביר אחריות חינוכית לגופים אחרים וכו'.

הסיבות לכך שהורים רבים מתקשים בהצבת גבול לילדיהם עד כדי וויתור על סמכותם הן רבות ומגוונות. החל מהפנטזיה שילד מסופק יתנהג כראוי, דרך החשש להזיק לילד, הפחד לאבד את אהבתו, רגשות אשמה, הרגשת בושה (רק שהילד לא "יעשה לי" פדיחות בציבור), עייפות ומותשות וכלה בהשלכות מעברו של ההורה.
התוצאה של ויתור על סמכות מבחינת ההורה היא בדרך כלל תחושות מרירות ותסכול עד כדי התפרצויות זעם פתאומיות. כך שלמעשה, שני הצדדים יוצאים נפסדים.

אז איך נאמר לא ונישאר בחיים?

א. נהייה החלטיים – נצמצם את ה"לא" למקרים בהם אנו משוכנעים שהוא הכרחי. כשאנחנו מקדישים מחשבה, בוחרים ומשוכנעים בצדקתנו, קל לנו יותר להציב גבולות ולהסביר לילד (בקצרה ובענייניות) מדוע הם נחוצים. לדוגמה – "לא נוגעים בחשמל כי זה מסוכן". "לא עומדים מאחורי נדנדה כי אפשר לקבל ממנה מכה", לא מושכים לחתול בזנב כי זה כואב לו וכד'…
ב. נחפש אלטרנטיבה ונציע לילד – אני מרשה לצייר על נייר לא על הקיר. אני מרשה לקפוץ על הרצפה או בחצר אבל לא על הספות, כי זה יכול ללכלך אותן ולקלקל אותן וכד'.
ג. נשדר בהירות – למשל, לא נשאל את הילד הקטן אם הוא מוכן להפסיק לזרוק את האוכל על הרצפה אלא נאמר לו בבהירות: "אני לא מרשה לזרוק אוכל".
ד. נפעל בעקביות – עקביות מלמדת את הילד שההורה באמת מתכוון למה שהוא אומר ושניתן
לסמוך עליו / שהחוק אינו מכוון נגדו אלא מיועד לשמור על סדר הגיוני מסוים / שאי קיום חוק גורר תוצאות לא נעימות (בתנאי שהן הגיוניות לשני הצדדים) / שהוא עצמו (הילד) בוחר אם הן תחולנה עליו או לא.
עקביות יכולה, אם כן, לקבוע את ההצלחה או את הכישלון של מאמצי החינוך שלנו. חוסר עקביות מדרבן את הילד לבדוק כמה אנחנו לוקחים את העניין ברצינות.
ה. נעודד – נעודד ונחזק התנהגות רצויה ונתייחס פחות להתנהגות לא רצויה (עד הגעה לגבול…). חשוב שהחיזוק יהיה על הישגים חלקיים, אפילו קטנים ולא רק על התוצאה ההישג הסופי, כי התהליך הוא הדרגתי ורצוף עליות ומורדות.
ו. נפעל ברגישות ונחישות – עלינו לכבד את רצונותיו של הילד ואת רגשותיו במקביל לידיעה וההבנה את חשיבותו של הגבול. דהיינו, להיות אמפאטיים לאי שביעות רצונו של הילד כשאנו אוסרים עליו דבר מה. "אני מבין שאתה לא מרוצה, אך זה החוק בבית".

ולסיום, כשם שנוכחנו שישנם הורים המתקשים באופן קיצוני להציב לילדיהם גבולות, ישנם הורים המגזימים בהם ועליהם ללמוד איך לומר לילדיהם כן ולהישאר בחיים.
כך או כך, גישה המשלבת חום ותמיכה יחד עם מסגרת יציבה של גבולות לביטחון, ידועה זה שנים כגישה המספקת לילדים את המרכיבים החשובים ביותר לגידולם.

בהצלחה!!

מאת: טל וינקלר, היא אם לארבעה, יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים ומורה במדרשה להנחיית קבוצות במכון אדלר

.

הדרכת הורים אדלריאנית מאת: דסי צוראל

לפני מספר שנים נכנסו לחיינו בסערה מגוון תוכניות טלוויזיה כ'סופר נני' ו'מלאכים קטנים'. הצלחתן של תוכניות אלו נובעת, כנראה, מהעובדה שכל הורה מוצא עצמו לא פעם מתמודד עם דילמות וקונפליקטים הנראים כבלתי ניתנים לפתרון. אלפרד אדלר היה אחד הראשונים אשר זיהו את אוכלוסיית ההורים כאוכלוסייה הזקוקה לייעוץ, הכוונה ותמיכה, וכיום מזוהה הגישה האדלריאנית בעיקר עם תחום הדרכת ההורים. דסי צוראל, מנחה ומרצה בכירה במכון אדלר, מתארת את הדרכת ההורים על פי הגישה האדלריאנית, מימיה הראשונים ועד לתקופתנו.

"אדלר היה אדם בעל תפיסה בין אישית-חברתית מפותחת", אומרת צוראל, "ואחד מרעיונותיו המוקדמים היה כי המעבר מעולם אוטוקרטי לעולם דמוקרטי הוא מעבר קשה למרבית האנשים. הקושי, לטענתו, מתבטא בעיקר במערכת המשפחתית אשר משתנה גם היא והופכת למערכת שוויונית יותר. מאחר ותהליך זה משותף לכלל האוכלוסייה, אדלר הסיק כי יש צורך בחינוך להמונים אשר מתמודדים עם הקשיים הנלווים להורות במבנה המשפחתי המשתנה. בהתאם לתפיסה זו, אדלר ייסד באירופה קבוצות הורים אשר נועדו לאפשר להורים להעלות קשיים נפוצים הנוגעים להורות- מריבות בין אחים, סירוב של ילדים ללמוד וכן הלאה. הקבוצות נועדו לאפשר להורים לזהות את חלקם בקשיי הילדים ובהתנהגותם, ואדלר הניח כי המבנה הקבוצתי המונחה יאפשר להם להינות הן מהניסיון וממאגר הידע הקולקטיבי והן מנסיונו והבנתו המקצועית של המנחה".

פועלו של אדלר צבר תאוצה וכיום מזוהה תחום הדרכת ההורים בעיקר עם הגישה האדלריאנית. את האהדה הרבה לגישה בתחום זה מסבירה צוראל באיזון שמציעה הגישה בין עקרונות יישומיים לבין התבוננות אישית בצרכים הספיציפיים של כל ילד: הגישה מציעה עקרונות ברורים ופרקטיים ("תמיד צריך לשתף ילדים במה שקורה בבית") אך לא פחות מכך- התאמה של עקרונות אלו לגילו וצרכיו של הילד (למשל, לילד בן 14 נאמר שסבתא מאוד חולה אך לילד בן ארבע נאמר רק שאנחנו דואגים, ונבקש ממנו לצייר ציור יפה). כמו כן, מצביעה צוראל על אופיה האקטיבי של הגישה: בשונה מהגישה הפרוידיאנית הדטרמיניסטית, המדגישה את השפעתו המכרעת של העבר על הנפש וההווה, הדגש בגישה האדלריאנית הוא על האפשרות לבחור, לשנות ולקחת אחריות אישית.

למרות השנים הרבות שחלפו מאז הציע אדלר את עקרונותיו, והפיתוחים השונים שנערכו לרעיונותיו, שיטת עבודתו בתחום הדרכת ההורים נותרה רלוונטית גם לימינו. "הדרכת הורים בגישה האדלריאנית נערכת במרבית המקרים במסגרת קבוצתית", מתארת צוראל, "מתוך תפיסה לפיה אנו נולדים בקבוצה המשפחתית וזוהי המסגרת המשמעותית המרכזית בה אנו פועלים. בהתאם, ההנחה היא כי קבוצה מצמיחה את המשתתפים בה, ומציעה תחושה של נורמליזציה, חוויה של למידה משותפת, החלפת דרכי פעולה וכן הלאה. חלק מן הקבוצות פועלות במתכונת מובנית בה המנחה מביא תכנים פופולריים (השמת גבולות, גבולות, מאבקי כוחות, סמכות הורית חסות יתר וכד') וחלקן פועלות במתכונת פתוחה, בה המשתתפים מביאים נושאים והתלבטויות והמנחה מסייע להתמקד בנושאים הרלוונטיים למרבית המשתתפים".
על אף שהדרכת ההורים האדלריאנית מקושרת פעמים רבות להתמודדות עם בעיות התנהגות, מדגישה צוראל כי מדובר בקבוצות הורים הטרוגניות ביותר, כאשר כל הורה יכול להירשם לקבוצה ללא סינון מקדים. כך, מגיעים לקבוצות הורים צעירים בעלי מודעות המעוניינים להעשיר את ארגז הכלים ההורי שלהם, הורים למתבגרים שהצליחו להתמודד בגילאי הילדות אך מתקשים להתמודד עם שינויי ואתגרי גיל העשרה, הורים לילדים עם בעיות התנהגות, הורים המבקשים להמנע משחזור טעויות הוריהם וכן הלאה. כמו כן, בחלק מן המקרים נערכות קבוצות המותאמות במיוחד לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים- הורים שהם אסירים, הורים נגמלי סמים ועוד. במידה והורה חש כי הוא זקוק להנחייה צמודה יותר, ניתן להמשיך להדרכה או טיפול פרטני.

מעבר למסגרת ההדרכה הייחודית, מתארת צוראל מספר עקרונות עליהם מתבססת הדרכת ההורים האדלריאנית:
• הצורך בתחושת שייכות: ההנחה האדלריאנית היא כי הצורך להרגיש שייך הוא צורך אנושי בסיסי ומרכזי. בהתאם, כל התנהגות תיבחן במונחים של ניסיונו של הילד לייצר תחושת שייכות ומתוך הבנה זו אנו יכולים לפעול כהורים. לדוגמא, אם נבין את סירובו של הילד לאכול כניסיון לחזק את תחושת השייכות להוריו השקועים באח הקטן שזה עתה הגיע מבית החולים- נוכל להבין את התנהגותו ולפעול כדי לחזק את תחושת השייכות, ולא באופן מעניש או מרחיק, או תוך מתן התייחסות רבה לאי האכילה.
• מטרתיות: בשונה מהגישה הפסיכולוגית הקלאסית המדגישה את השפעת אירועי העבר על ההתנהגות בהווה, הגישה האדלריאנית מדגישה את היותה של כל התנהגות תכליתית ובעלת מטרה, כאשר מטרת העל היא השגת תחושת שייכות.
• חופש בחירה: הגישה האדלריאנית יוצאת מהנחה שתמיד יש בידינו אפשרויות בחירה, גם אם מצומצמות. תפיסה זו משמעותית לתחום הדרכת ההורים מאחר והיא מסייעת בפיתוח נקודות מבט נוספות וקבלת אחריות אישית. כך, לדוגמא, משפטים כמו "הילד גרר אותי למריבה" או "לא היתה לי ברירה, צרחתי עליו" -אינם קבילים בגישה האדלריאנית, אשר מבקשת לאתגר את חווית חוסר הבחירה: האם באמת היית "חייב" לצרוח ככה גם על מבוגר שהיה שופך בטעות כוס תה? כמו כן, רעיון חופש הבחירה מתועל גם להכוונת ההורים למתן אחריות אישית לילדים, כך שהבית משמש לילד שדה אימונים לעריכת בחירות והתמודדות עם רווחיהן ומחיריהן.
• סובייקטיביות: התפיסה האדלריאנית מניחה כי אין דבר אובייקטיבי- הכל סובייקטיבי ונמצא בעיני המתבונן, וכך גם השיפוט של ההורה. רעיון זה רלוונטי להורות מאחר והוא מאתגר פרשנויות אוטומטיות של ההורה את התנהגות ילדו: האם הילד מרביץ כי הוא ילד רע או שיש אפשרויות אחרות להתנהגותו? האם אני כהורה יכול להיות בטוח ש"הוא זה שהתחיל"? אולי יום לפני זה קרה בין האחים משהו שלא ראיתי?
• הוליזם: עקרון משמעותי נוסף הוא עקרון ההוליזם, המתייחס הן לאדם כשלם והן למערכת המשפחתית כשלם. בהתאם לתפיסה זו, ההתבוננות בהתנהגות הילד היא תמיד בהקשרה הרחב יותר, כחלק מהמערכת המשפחתית.
•

"חמשת עקרונות אלו", מסכמת דסי צוראל, "הצורך בתחושת שייכות, מטרתיות, חופש בחירה, סובייקטיביות והוליזם- הם עקרונות המפתח העומדים בבסיס התיאוריה האדלריאנית. יחד עם זאת, אלמנטים מרכזיים לא פחות, אשר מיושמים הן בקבוצות ההורים עצמן והן כמסר למשפחות, הם העידוד והשוויון. רעיון השוויון מבוסס על ההנחה לפיה כל בני האדם שווי ערך, גם אם הם מחזיקים תפקידים שונים במערכת הקבוצתית או המשפחתית. בהתאם, למרות שהמנחה האדלריאני מחוייב לתפקידו כמנחה, הנחת הבסיס היא שההורה מחזיק בידע על עצמו וכי הקבוצה יכולה לתרום לו לא פחות מהמנחה. ברמה המשפחתית, מיושם עקרון השוויון בכך שיש חוקים אחידים להם מצייתים מבוגרים וילדים כאחד, אך כל אחד בהתאם לתפקידו (למשל, כולם צריכים לישון, כולל ההורים, אך שעת השינה נקבעת בהתאם לגילו וצרכיו של כל אחד). עידוד משמעו יצירה וחיזוק של תחושת ערך עצמי תוך מיקוד בחיובי וביכולות (של ההורה בקבוצה או הילד במשפחה), המיועד באופן מיוחד למצבי קושי וכישלון. כך, הגישה האדלריאנית מבחינה בין פרגון המתאים למצבי הצלחה (שהיא לכשעצמה מעודדת) לבין עידוד המתאים להתמודדות עם כשלון".

דסי צוראל– M.A. בחינוך, מנחה בכירה במכון אדלר מלמדת במדרשה של המכון במסלול להכשרת מנחי קבוצות.
פורסם על ידי צוות בטיפולנט ב – 25/03/10
קטגוריות: מאמרים מקצועיים
http://www.betipulnet.co.il/particles/%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%93%D7%9C%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%A0%D7%99%D7%AA/

תיעול חוויות חיים שלנו למימוש אג'נדה הורית מאת: קלרה ריספלר

קלרה ריספלר, מנהלת תכניות הדרכה בחברת אינטל ותלמידת מסלול במכון אדלר כותבת בהשראת הקורסים ומשלבת ידע מהתחום העסקי.

מנהלים מכירים בחשיבות בקביעת יעדים אסטרטגיים מתוך אג'נדה וערכים ברורים. במהלך לימודי באדלר אחת התובנות החשובות עבורי היא שככל שהאג'נדה ההורית שלנו תגובש ותחודד– נצליח להתמודד עם מצבים מגוונים שמעגל החיים מזמן לנו, ביתר בהירות. אם אנחנו חושבים 15 שנה קדימה – מה אנו מייחלים לילדנו? אדבר בשם עצמי ואומר שעבור שלושת בניי אני מייחלת בריאות כמובן וחוסן עם כישורי התמודדות. השאלה שמנחה אותי בהורות שלי, כיצד אוכל להכין אותם לחיים בצורה הטובה ביותר? מה התפקיד שלי בעניין?
הילדים המוצלחים ביותר יחוו וחווים קשיים – בין אם זה כשלוון במבחן, אי קבלה לקבוצת נבחרת בתחום נחשק, אי בחירה לתפקיד שרצו במחזה כיתתי, מריבה עם חבר או חברה- כל חוויה של דחיה, אכזבה, קושי או חוסר הערכה, הגורמים לנו באותו רגע כבני אדם המשתוקקים לקבלה ושייכות לערער את תחושת האישור לכך שאנו שווים. במיוחד בני נוער החווים את הקצה של טווח הרגשות, מסוגלים לקחת את תחושת הקושי לקצה של "שחור ולבן". מהו תפקידי, כיצד אוכל לנהוג היום, לא בתאוריה אלא במעשה- מעצם הדוגמה האישית שאני נותנת להם – בדרך בה אני מתמודדת עם מצבים מאתגרים בהם אני נתקלת בחיי שלי – לשמש מודלינג מועיל למה כדאי ומה לא כדאי לעשות, מה אפקטיבי ומה חוסם. מה המחיר שמשלמים בבחירות פחות מוצלחות והרווח שבתוצאות מקדמות?
לכל אחד מאתנו ההורים יש קשיים – לא קיבלנו עבודה או פרויקט שרצינו, אכזבות או דאגות כלכליות, חרדות בריאותיות של אדם יקר – וכן מצבי שינוי ואי ודאות בין אם בתחום התעסוקה, הבריאות, הקשרים החברתיים ועוד. במפגש שלי עם מצב מאתגר זה או אחר- אני מזכירה לעצמי כי זו הזדמנות פז להיות התסריטאית, הבמאית והשחקנית הראשית בסרט אותו אני יוצרת ובו ילדיי צופים- כיצד אמא מגיבה למצבים לא נוחים, המוציאים אותה מתחום הביטחון שלה? המערערים את בטחונה העצמי? כיצד אני מגיבה לבשורות לא נעימות? כיצד אני חוזרת משיחה מאתגרת? כיצד אני עולה חזרה לעגלה וממשיכה הלאה לאחר נפילה או מעידה?
כשאני מצליחה להסתכל על התמונה הגדולה יותר, מעבר לחוויה המידית של הקושי – אני מרגישה בשליחות, שכרגע, בשניה זו, אני מיישמת את האג'נדה ההורית שלי – בכך ילדיי אוגרים במוחם דרכי תגובה והתמודדות עם מצבים של אי ודאות ועמימות.
במה אתם מתמקדים לממש את האג'נדה ההורית שלכם?
אני בוחרת להתמקד בנקודות הבאות:
:
תקשורת – לא משנה באיזה גיל, תמיד אפשר וחשוב לדבר עם הילדים על קושי או שינוי אותם אנו חווים– לפרק אותו, לתאר ולשתף מה הוא בשבילנו רגשית, מה ההשפעה של העניין על חיינו. יש לנו נטייה טבעית ובריאה להגן על ילדינו –הרי זה מגיע מאינסטינקטים בסיסיים של הישרדות – אך לאור העתיד הצפוי בעולמנו – נשכיל כבר כעת לחזק את האופטימיות והביטחון שכה חיוניים בעולם שצפויים בו עוד הרבה שינויים בקצב מטורף. היכולת להכיל שינויים מתחילה מגיל צעיר – הם יכולים לראות אותנו מגיבים בגמישות, בהומור, אפילו בהנאה לתכניות שמשתנות, לשינויים שמעבר לשליטתנו. אנו מזמנים לילדנו הזדמנות להביט בנוף החיים מפרספקטיבה של אפשרויות – כך מתחילה תפיסת עולם המבוססת על חוסן וגמישות. עם הודעת שינוי משמעותי למשל בתחום התעסוקה, שוחחתי עם בני בן ה 9 שוחחתי על הדברים בהקשר של שינויים אותם הוא חווה, כדי שיוכל ליצור קשר רגשי ומנטלי למצב "אתה זוכר איך הרגשת כשעברת מגן חובה שאהבת לכיתה א?….. זה היה כיף אך גם מפחיד?" עם הגדולים יותר הרגשתי שנכון לשתף בשיח על מגמות תעסוקה בעולם הנהיה יותר ויותר תחרותי ושטוח, למעשה הגענו אפילו לניתוח מגמות כלכליות. אנו יודעים שיש לנו כאן הזדמנות לבחור בלמידה – שכן לא כל שינוי מוביל לצמיחה ולא כל תנועה מזיזה אותנו קדימה./

התמונה הגדולה -חשוב לתת מקום לשינוי, למצבים בלתי ברורים או חוסר ודאות בכלל, לשייך להם את ההשפעה שיש למה שמתרחש על חיינו. גם כשלא מבינים בדיוק, לנסות לשים את המילים סביב מה שקורה. לקשר את האירוע עם תיאור הרגשות, הצרכים שלא מקבלים מענה העשויים להביא למתיחות ועוד. ככל שיצליחו ילדינו להסביר לעצמם בעתיד מה קורה בתוכם לעצמם – כבר נתנו להם כלי חשוב. לא לבזבז את ההווה – כל מה שקורה לנו- מהווה רק חלק מ ה"כאן ועכשיו". החיים מתרחשים כל שניה – והופ עוד רגע חלף לבלי שוב. בואו נזכיר לעצמנו להמשיך ליהנות מקשרים עם אנשים שנותנים לנו אנרגיה (אני במפורש מגבילה את הקשר עם אלו שלוקחים לי אותה…)
ליצור מעגלים מגוונים בחיינו – למשל אני הכנסתי את לימודיי במכון אדלר (שנה הבאה פרקטיקום!) כעוד ערוץ להכיר אנשים נפלאים, להתפתח ולהיחשף לעולם עשיר. חשוב גם בשעות משבר וקושי ומעברים – לנסות להיפתח ולהתעניין בנעשה סביבי בעולם, בקריאת ספרים
וצפייה בסרטים, הליכה והרגעות מנטלית בכלל בכל דרך שהיא. הרעיון הוא לאמץ חיוביות, לא להתעלם או לברוח מהשינוי. שמירה על השגרה – זו חשובה לא רק לילדנו אלא גם לנו. שימור הרגלי חיים שעושים לנו טוב, צעידת בוקר, ארוחות משפחתיות, בילוי אהוב- לקראת הפסח מזדמנות לנו חוויות לא מעטות עם הפריחה שהאביב מביאה עמה- אנו מראים לילדים שאנו נהנים לשמור על איזון. בן זנדר, מנצח התזמורת הסימפונית של ניו יורק בספרו הנפלא אומנות האפשרויות אומר בחוק מספר 6 שלו " אל תיקח את עצמך כל כך ברצינות". נכון, אז יש קושי, אך זה לא אמור להשתלט על כל החיים לאורך זמן, זה רק חלק מן הסיפור.

דמעות מתקבלות בברכה – אך לא להפוך אותן לחגיגה – כשאנו עומדים בפני שינוי גדול המציב בפנינו אתגר להתמודד עם היבטים שונים בחיינו – חשוב שנרגיש את ההשפעה רגשית ולתת לו את הביטוי המתאים לנו. יכול להיות מפתה
להפוך את הקושי למרכזי – אז אני נותנת לעצמי מינון – בוקר בו אני יכולה לשרוץ ולראות סרט אחר סרט, או לגמוע ספרים זה אחר זה – אך למחרת אני מקימה את עצמי, עולה על העגלה וממשיכה שוב. הילדים רואים איך אני ממשיכה הלאה, כיצד אני מגיבה – מותר לנו לעשות הפסקה, למסגר את זה כאתנחתא – ואז ממשיכים בעולם האמיתי. לחלוק עם ילדינו טעויות שעשינו, מצבים פחות "יפים" או מרשימים בהם אנחנו במיטבנו נותן להם מודלינג חשוב. גם אם אנחנו הולכים צעד אחורה לכאורה, או נחים בצד הדרך – אין זה אומר שלא נתקדם אחר כך שניים בקפיצה במסלול שקבענו לעצמנו. במיוחד בזמנים אלו של מרוץ אחר יעדים אגרסיביים, במיוחד חשובה הלגיטימציה שאנו מעניקים לעצמנו להרפות ולא להתאמץ כל דקה ודקה

אהבה – הדבר החשוב ביותר עבור ילדינו הוא כי נאהב את עצמנו. רק אז נוכל להראות להם כמה אנו מוקירים אותם, מהו המקום המרכזי שבו הם ממוקמים בליבנו. מי שריק בפנים, שחוק ועייף – איזו יכולת נתינה תהיה לו? כל אחד מאיתנו – כן, גם אנו ההורים, יחיד ומיוחד. כמו שמלמדים אותנו כמנחי קבוצות הורים לעתיד –ההורה הוא הלקוח שלנו – בואו נתייחס אל עצמנו כלקוח שלנו – נדגיש את החוזקות, נעניק לעצמנו מתנה מפרגנת ומעודדת. אני נותנת לעצמי טיפולי רפלקסולוגיה אצל נטשה – תבחרו אתם מה עובד בשבילכם.

הכותבת: קלרה ריספלר – מאמנת אישית ועסקית, תלמידת מכון אדלר במסלול הנחיית הורים

מהורות טכנית לאתיקה הורית מאת: ד"ר אבי מרדלר ואורית רוזנבוים

הולכים לקניון; רוצים שיהיה לילדנו כיף. הוא רוצה גלידה – קונים לו. הוא רוצה צעצוע – קונים. הוא מבקש עוד גלידה – אנחנו מסבירים שעוד מעט ארוחת ערב. הוא כועס. אנחנו רוצים שהוא יהיה מאושר, שחלילה לא יכעס – אז קונים לו עוד גלידה. ואז הוא מבקש עוד בקשה קטנה אחת… מה עושים עכשיו? אנחנו זוכרים היטב את הפעם האחרונה, בה הוא נשכב על ריצפת הקניון. אין לנו חשק למופע האימים הזה. אז לקנות לו או לא לקנות?

הורים רבים רוצים לקבל קובץ של כללים התנהגותיים אופרטיביים בנוסח "עשה ואל תעשה"…..

להמשך קריאה
http://blog.machon-adler.co.il/?p=1040

רק שיהיו בריאים מאת: רוית גוטמן

דוקטור, הבובה חולה
תראה היא בוכה עצובה
היד נתלשה ממקומה
והרגל קצת עקומה
דוקטור, הצילו עזרה
תראה הבובה חולה
זה מתחיל אחה"צ, עם האיסוף מהגן , הרגע בו הגננת מבשרת "שהיה לנו היום קצת קשה,הוא התבכיין, והיה חסר סבלנות" . בדרך הביתה אני בעיקר עסוקה בלגלגל בראש את הקלנדר של מחר. פגישה בתשע , השקה בעשר , דיון חשוב , אורחים מחו"ל… דווקא מחר היום הכי עמוס בשנה, אבל רגע- יש לי עוד תקווה כי אולי זה רק יום קשה, עייפות מהלילה הקודם או סתם כי הוא מתגעגע לסבא שבחו"ל ( באותה שנייה מורידה ממאגר המוקפצים, אחד..), כעבור שעה מתחוור לי כי הילדון שלי נחוש לקבל היום מאסטר בנדנוד. ללא עוררין אני מכתירה אותו ככזה , מגייסת כל אנרגיה אפשרית כדי לא לאבד את זה, סופרת את הדקות עד שעת ההשכבה , הוא מוותר על ארוחת ערב, הוא אפילו לא מתווכח איתי לגבי המקלחת , לחיים אדומות והנה יש גם חום.
בשניות הבאות אני ממפה את כל מכריי. סקירה מהירה מותירה אותי עם מושיע אחד, אסמס נוסף ואני מגלה כי אני לבד במערכה, מחשבה זדונית שמנת אקמול תסדר את העניינים נגנזת בשעה זו , לפתע ,בתוך כל הסערה עיני קולטות אותו- מרוח על הספה, חלושס כל כך. הרגע הזה בו אני מוצאת אותו כשהוא סובל בסלון בשקט, זה הרגע בו רגשות האשם גורסים כל מחשבה אחרת מלבד – "איזו אימא אני, מסכן שלי הוא בוער ואני עסוקה בלכבות את השריפה שלי…"
ההורות היא מסוג התפקידים, שעד שאתה לא בעצמך הורה, אתה לא ממש יכול לדמיין את גודל התסכול והדאגה כאשר הילד הזה, בשר מבשרך – חולה. לעיתים, מתוך אותה דאגה, מתוך אותו חשש לבריאותו, מתוך כובד האחריות אנו מוצאים את עצמנו עסוקים בשאלות שלנו אנו ומעט פחות בשאלות שלו.
פעמים רבות אנו שומעים את עצמנו אומרים " אם רק הייתי יכול להקל במעט על סבלו.."
להלן מספר צעדים שיסייעו בידינו להקל על סבלו של ילדנו.
הצעד הראשון הקודם ל "מה יש בידנו לעשות " הוא בעצם ההבנה מדוע הילד חולה ומה עובר עליו במהלך ימי המחלה –
התפקיד ההורי שלנו ,הדורש מאיתנו כישורים לא מעטים, הוא תפקיד אחד מיני רבים,אותו אנו עושים ביומיום , אך ,ללא ספק המורכב מכולם. הוא מסתעף ומתעצם כשילדנו נופלים למשכב. חלוקה גסה, מפגישה אותנו ההורים עם שני סוגים של מחלות. מחלות חולפות ומחלות כרוניות ומורכבות. כל אחת מהן, משפיעה באופן שונה על האווירה בבית ודורשת מאיתנו ההורים התגייסות אחרת והתנהלות שונה. שיח זה יתמקד במחלות החולפות.
המחלות החולפות, הן כל אותן מחלות שילדנו מביאים עימם מהגן ומהמסגרות השונות בהן הם מבלים. ביניהן- מחלות חורף, מחלות של החלפת עונות, הבאות לידי ביטוי בהתקררויות או אלרגיות על סוגיהן, מחלות ילדות, מחלות בדרכי הנשימה, מחלות שמקורן בהתפתחות הטבעית של הילד , כמו, העלאת חום /צינון בעקבות החלשות המערכת החיסונית עם הוצאת השיניים, מחלות על בסיס רגשי מובהק הסמוכות לכניסה לגן החדש או מעבר דירה, כאלו המופיעות כתגובה לנסיעת אחד ההורים לחו"ל , יציאה למילואים ואפילו ככה "סתם" לפני בחינה חשובה , תחרות או הופעה.
פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו עומדים חסרי סבלנות אל מול המחלות החולפות. המחשבה הראשונה שעולה בראשנו היא- "נו מה הוא בא לי עכשיו עם החום הזה.." אך כאשר נעצור לרגע ונתבונן באומץ אל תוך עצמנו נגלה כי אף פעם ילדינו לא חלו בזמן אידיאלי או נוח לנו, תמיד הם חולים "דווקא עכשיו" ובעיתוי הכי מורכב.
ילדינו חולים כי הם חולים, הם גדלים ומתפתחים, הם רצים ומזיעים הם נדבקים אך הם גם מדברים איתנו במחלותיהם- הם אומרים "אמא , אבא, קשה לי, אני עייף, מרוץ החיים מכביד עליי, אני זקוק למנוחה" מפאת גילם, יכולתם הקוגניטיבית, המנטאלית- גם הם מבקשים את המנוחה באמצעות המחלה.

איזה דוקטור בומבה דוקטור
קצת שמן וקצת כמו איש
איזה דוקטור בומבה דוקטור
יש לו סוכריות בכיס

אז בואו נמלא את הכיס שלנו ב "מה" אנו יכולים לעשות, כך שתהיה לנו היכולת להקל על ילדינו בהתמודדות עם אותן מחלות לא רצויות.
• בראש ובראשונה, אני בוחרת להתעכב במשפט השגור בפינו "מה הוא בא לי עם החום הזה עכשיו " . ומזמינה אותנו ההורים להרחיב את הפרשנות. ילדנו הצעיר, אינו מעלה חום "לנו" הוא מעלה חום לעצמו . הגוף הקטן הזה שלו עמוק פנימה ,נמצא במאבק ולא, לא איתנו. אלא, עם צבא שלם של חיידקים התוקפים אותו ומחלישים אותו ואשר עימם הוא מחויב כרגע להתמודד. עצם הרחבת הפרשנות מאפשרת לנו, לעשות זום אאוט. לצאת מעיסוק בעצמנו ולהתפנות להיות שם עבור הילד שלנו, פעמים רבות "רק" זה עושה את כל ההבדל.
• הקדישו זמן משותף, הזמן המשותף לא חייב להיות גדוש בפעילות- אל תשכחו הם הלוא חולים.. שבו עימם, תתכרבלו, תלטפו ותתפנקו , עד מהרה תמצאו כי אין תרופה טעימה ויעילה מזו.
• ההיגיון הבריא שלנו (לפחות זה שכיוון את סבתי היקרה) בקולו החרישי אומר כי אדם חולה צריך להיות במיטה, אין עוררין על כך כי ילד חולה צריך להיות במנוחה , יחד עם זאת אוויר צח ונקי, טיול קצר בעגלה, משחק תופסת עם השמש החמקנית , לתפוס דקות של זולה עם הנדנדה שבגינה – עשויים להחזיר צבע ללחיים .
• היום, אנחנו כבר לא צריכים את המחקרים לשכנע אותנו כי בכוחו של הצחוק לרפא גוף ונפש . ילדים אוהבים לצחוק, שימוש בצחוק עשוי לאפשר להם להניח למעט את הסבל והכאב , לרומם את מצב רוחם ולהחזיר את החיוך לפנים.
• השתמשו בדמיון וביצירתיות שלכם ושל ילדכם, צאו עימם למסע וירטואלי – מסע בארץ הבריאות, המקום הקסום בו הילדים מרפאים את עצמם, האי בו הנזלת מתייבשת, הגוף מתחזק ונפש מתעצמת.
• נצלו את הזמן נכון, בתוך כל ימי המחלה יש עליות ומורדות, תקשיבו לשפת הגוף של הילד, תאפשרו לו את המנוחה כשהוא זקוק לה, ותעודדו אותו להיות אקטיבי (לקום מהספה, לשחק משחק, לצאת לטיול קצר בשכונה) כשאתם מרגישים שהוא מתחיל להתרומם, כשיורד מעט חום וחוזר התיאבון. שילוב כזה בין הפסיביות לאקטיביות עשוי להקל עליו לעבור את ימי המחלה עם תחושה טובה יותר של עשייה מועילות ותרומה קודם כל לו עצמו.
• גם כשילדנו חולים, הם קוראים אותנו כמו ספר פתוח. מזהים בדיוק על איזה פרק לדלג ובאיזה פרק להתעכב. שימו לב מה הם חווים מכם- לחץ, חרדה, מתח או דאגה, חוסר התייחסות, ביטול ? כל אחד מאלו עשוי לעבור אליהם, להלחיץ אותם, להדאיג ובעצם כך גם להחליש. מציעה לכם הורים יקרים, לחפש את האמצע, לוותר על הקצוות, ולרקוד בעדינות את צעדי הריקוד המורכב הזה שבין לבין, זכרו- הם אומנם רק ילדים, אך הם מבינים ומרגישים ה כ ל!
• הצטרפות לשם הובלה- מטבע הדברים, הכי קל לנו להרגיש את עצמנו, אז בואו לרגע נצא לטיול קצר , לרגע הזה בו אנו חשים גודש באף, עיניים שורפות, רגליים מעט כושלות, שעדיין אין לנו חום אך כל שאנו רוצים הוא להתחפר במיטה ולשמוע רק את השקט, זה הרגע בו סף הסבלנות שלנו מתקצר, אנו מגיבים מהבטן, ומוקפצים מכל מילה שביום אחר אפילו לא היינו מתעכבים עליה לעוד שנייה. הטיול הזה, באותם רגעים שלפני או במהלך המחלה , מאפשר לנו להבין את תחושותיו של ילדנו, כמה שאנו לא אוהבים שמחנכים אותנו ברגעים אלו, כשמטיפים לנו וכשמתעכבים איתנו על קטנות או נכנסים איתנו לפינות. אני מזמינה אתכם הורים יקרים, לוותר על "לחנך" את הילדים החולים, תאפשרו להם להתחזק ולהחלים ושמרו את כל אותם דברים מאד חשובים לרגעים אחרים בו כולכם תהיו יותר פנויים.
• ולסיום, הילדים מכירים הכי טוב את עצמם, שאלו אותם, "מה יעשה לך טוב עכשיו?" "מה אני יכול לעשות כדי להקל עליך?" מה אתה יכול לעשות כדי להקל על עצמך?"

דוקטור הבובה בריאה
תראה היא קצת לא עצובה
זרקתי ת'סירופ לפח
ואת היד הכנסתי לי טרח
בובה תראי מה קורה
תראי הדוקטור חולה
מאת: רוית גוטמן, מנחת קבוצות הורים במכון אדלר.
הטור התפרסם גם באנרג'י
http://www.nrg.co.il/online/17/ART2/328/207.html?hp=17&cat=0&loc=38