יום מחלה

במיטה אחת, לא כל-כך גדולה….
לפני מספר ימים, בתי הצעירה חלתה. לא תופעה חדשה בחורף הנוכחי, אך בהחלט משהו שיכול לשבש תוכניות.
כיוון שזה היה כבר היום השלישי למחלתה, וכיוון שהוא נפל בדיוק כמתוכנן, על הזמן שלקחתי לעצמי
לעשות חשיבה בכל מיני נושאים ולנוח, התסכול היה גדול יותר.
בעלי שיחייה, זה ששבחיו נאמרים בפניו, לקח את הגדולה לשירות שלה במערכת החינוך הציבורית, ואני נשארתי בפיג'מה למנות בפני אלוהים את רשימת התכנונים שלי ליום זה, כשהוא מצדו, שולח לי אותו הגיחוך המוכר שלו.
בתי החמודה הצטיידה בצמוד שלה בשנתיים וחצי האחרונות (ארנב) ובקול חלש ומהול במוצץ שאלה: "אמא, אפשר לנוח במיטה שלך"? –"בטח מותק!" עניתי, ומיד חשבתי על כל המטלות שאוכל להספיק בזמן שזו תנמנם להחלמתה.
ואז, כמו אור מן השמיים, ירדה לתוכי ההבנה, שאפשר גם אחרת. אפשר לבחור ליהנות מזמן האיכות הזה שנכפה עלי.
מיד תפסתי שני ספרי ילדים ביד, הדלקתי את הסדין החשמלי וזינקתי איתה למיטה.
כשהקטנטונת נרדמה, אני ניצלתי את הזמן לשחרור מקום בהארד דיסק של היס- מקס, לקרוא ספר שנזנח לפני כחודש מפאת חוסר זמן ולדבר עם חברה שיחה נינוחה בטלפון (ארוע נדיר בימינו).
כשהיא התעוררה, ציירנו יחד בשמש בצבעים ומכחול ואכלנו צהריים, ואחרי זה, היינו כבר ממש עייפות, לכן חזרנו למיטה. זה התחיל בדגדוגים וצחוקים, ואח"כ "סתם" שכבנו מכורבלות ונרדמנו יחד. הרגשתי בת מזל על ההזדמנות לבלות איתה ועם עצמי זמן שלא מוקדש לשום פעילות מתוכננת, אבל יש בו המון ביחד והרבה מנוחה.
ככה זה, החיים מזמנים לנו הרבה הפתעות, השאלה איך אנחנו בוחרים לקבל אותן ומה אנחנו עושים איתן.
הפתעות נעימות ובחירות מוצלחות לכולנו!
אלונה אורן, בוגרת המסלול להנחיית קבוצות הורים

ילד שלי אהוב

יש לנו כמיהה כזו, שכו-לם יאהבו אותנו ויקבלו אותנו כמו שאנחנו. שיראו כמה אנחנו מקסימים ויכירו בייחוד שלנו. השנים והבגרות הוכיחו לנו, שכנראה זה כבר לא יהיה. אנחנו מבינים שיש כאלו שיאהבו אותנו, לא משנה מה, ויש כאלו שכמה שנתאמץ, לא נהיה ה"כוס תה שלהם". וזה בסדר.
כשזה מגיע לילדים שלנו, העניין מסתבך. בעיניים ה"אובייקטיביות" שלנו אנחנו רואים עד כמה הילד או הילדה שלנו מקסימים ומיוחדים, וקשה לנו להבין איך לא כל הילדים רואים זאת, או למה הילד לא מוזמן אחרי הצהרים, או לא רוצה להזמין חברים. למה הוא חבר דווקא של ילד פרוע או מציק או מדוע החברים מסנג'רים" אותו וכו'.
כשמדובר במה שנדמה לנו כקושי חברתי, אנחנו ממהרים להזדעק כמעט יותר מכל דבר אחר.
כשהילד שלנו מספר לנו בבכי איך חבריו פגעו בו היום, ליבנו נקרע אליו, ואנחנו מוכנים לצאת ולהשיב מלחמה "צודקת" לאותו ביריון (בן ארבע או שמונה) חסר רחמים.
שניה לפני שאנחנו יוצאים מפרופורציות, חשוב להבין כמה דברים. לקבוצת הילדים יש חוקים ודינאמיקות שמושפעים בין היתר מהגיל ומשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים. יש בקבוצה חוקים שמאפשרים להתנסות בדברים שלא תמיד מקובלים אצל המבוגרים. בואו נזכר בדברים שאנחנו עשינו בתור ילדים, ובינינו לבין עצמינו נחייך ונאמר "איזה מזל שלא היו שם מבוגרים". אני למשל, טעמתי בתחרויות בגן כל סוג של צומח, ודומם אפשרי מחול ועד חמציצים שהושקו ע"י כלבים. גם ישבתי בשירותים "טוסיק לטוסיק" עם חברות. זה אפילו זכור לי כדבר נחמד ומצחיק, (אולי הזכרון הוא מה שגורם לנשים בגיל יותר מאוחר ללכת תמיד ביחד עם חברה לשירותים….) בכל מקרה, כאמא, בטוח שלא אשתעשע לשמוע תיאורים דומים מפי בתי.
בקבוצה יש קודים של התנהגות, תפיסות עולם וערכים שבאים מכל מיני בתים וסגנונות חיים. הילד שלנו, מנסה להשתלב בהם ולהרגיש חלק מצד אחד ולמצוא את מקומו המיוחד מהצד השני. יש לנו בהחלט תפקיד כהורים להדריך את הילד בערכים של הגינות ומוסר, ללמד אותו מה נכון ומה לא, להנחות אותו כיצד פועלים בחברה על מנת לקדם את מטרותיו ולהגן על גבולותיו, אך המקום ללימוד ולאימון הוא בבית. בחברת הילדים, אין מקום להורים, ובאופן טבעי הם גם לא נמצאים שם רוב הזמן. והאבא שמתחבא מאחורי העץ מוזמן לצאת, רואים אותך…
עד כמה שיכולה לתסכל הידיעה שכנראה לא נוכל לגרום לילד שלנו באופן ישיר ובטוח להיות המסמר החברתי, הנה מספר דברים שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לילדינו בזירה זו:
• ראשית, נכיר בעובדה שזה בסדר גמור שילד יהיה חביב רק על חלק מהילדים בגן. שזה טבעי ואף נחוץ לחלוטין לחוות אינטראקציות מסוגים שונים הקשורים בחברה ולהתאמן בהם לטובת המשך החיים בחברה האנושית, ואני מתייחסת למצבים של ריבים, כעס, תסכול אפילו ביטויי זעם, הרגשה של הילד שהוא לפעמים בצד וכו'. ובעיקר חשוב שנבין שאנחנו המבוגרים איננו יכולים לפעול בשטח ההוא- במגרש של הילדים. אנחנו נוכל כאמור להשפיע רק בבית ולקוות שציידנו אותו מספיק להתמודדות בחוץ. תערב כשהמצב אינו יכול להשאר ללא טיפול, כמו במקרה של חרם, התעללות או אלימות קשה.
• נשתדל לשים לב, אולי אנחנו מעבירים מסרים כפולים כגון: "למה אתה לא מזמין חברים", בהזדמנות אחת ובאחרת, מונעים ממנו מלהפגש עם חברים בגלל שיעורים, עודף חוגים והתחייבויות שאנחנו קובעים לו. או אם מדובר בילדה קטנה שמתקשה לחלוק בדברים שלה האם אנחנו אומרים לה מצד אחד "תאכלי מהר את הוואפל, כי אנחנו נכנסים לגן וכולם ירצו" או "לא אוכלים משהו של מישהו אחר, כי יש חיידקים שיכולים לעבור " ואז מצפים ממנה שתארח יפה ותחלוק את חפציה עם אחרים.
• ננסה לתווך לילד באופן ריאלי שחשוב שיהיה לו חבר אחד קרוב או כמה, שנעים לו להיות איתם, ושיש כאלו שאולי עכשיו אינם חבריו ופעם יהיו ואולי לא יהיו, וגם זה בסדר, כי כל אחד בוחר את מי שנעים לו להיות קרוב אליו. אתם מהווים דוגמא טובה בנושא זה ותוכלו להראות לו כיצד גם לאבא ואמא שלו יש כמה חברים קרובים וכמה פחות קרובים או מכרים ועוד המון אנשים שאנחנו אפילו לא מכירים.
• נמצא זמן ומקום נח, בו אנחנו וילדינו פנויים לשיחה על הנושא. חשוב שנהיה פנויים גם רגשית, על מנת שנקשיב ממקום נקי. ננסה לראות אם הילד שלנו מרוויח אצלנו "קופון" נוסף בעת סיפור המקרה. כלומר, האם הוא זוכה בכל פעם לרחמים, בהלה או פעולה מגוננת מיידית מצדנו, ולכן משתלם לו להמשיך .
• נקשיב לילד שלנו באמת. ננסה להיות מודעים לסיפור האישי שלנו שמתעורר כשהילד מספר את סיפורו. ננסה לראות מה זה מקפיץ אצלנו ונסמן לעצמנו לחזור ולהתעסק בזה מאוחר יותר. כעת, נחזור לילד וננסה להקשיב מתוך סבלנות ורוגע ולא מתוך ידיעת הפתרון. לפעמים הילד רוצה רק שיקשיבו לו, ובכך נקל עליו. נשאל אותו מה הוא רוצה לקבל מאיתנו. אולי הוא רוצה רק נשיקה וחיבוק. אולי הוא יסתפק בכך שלא נשלול את מה שהוא מרגיש: "עזוב אותו, הוא לא שווה את הבכי שלך", אלא ניתן אישור לרגש שלו: "זה באמת מאוד לא נעים כששני החברים שלך מחליטים לשחק יחד ולא לשתף אותך". בכלל, חשוב לתת מקום ולהכיר ברגשותיו של הילד. לא חייבים להסכים איתו, מספיק שנקשיב ונבין שאלו תחושותיו ופחדיו מבלי לשלול אותם.
• אם הילד מבקש פתרון ננסה לברר ולקבל כמה שיותר מידע על המקרה, נשאל שאלות קטנות שמזמינות סיפור ולא נערוך חקירה, ננסה להגיע לסיפור הרחב ובעיקר להבין מה הילד הרגיש שם ואיך פעל. נברר עימו אם יכול היה לפעול אחרת ואיך. נשאל אותו לפני שנציע פתרון, וננסה להנחות אותו למצוא את הפתרון הנכון לו.כשמקשיבים לילדים, שומעים לא פעם רעיונות יצירתיים ומוצלחים. כך אנו גם מלמדים את הילד לחשוב בעצמו ולהתאמץ למצוא פתרון שיסייע לו. זכרו, לא תמיד מה שנכון בעיננו המבוגרים, נכון ומקובל בחברת הילדים. לדוגמא: אם נאמר לילד "אז תגיד למורה" הוא יכול להתפס כמלשן. או אם נאמר "אל תשחק איתו יותר" ייתכן שהילד דווקא מאוד זקוק לסוג הקשר הזה ומאוד נהנה לשחק עם הילד שמציק לו, ולכן, הוא ימשיך לעשות זאת.
• בתלונה שחוזרת על עצמה כדאי לנסות לברר מידע מהגורמים שנוכחים במקום הארוע (חבריו של הילד, גננת או מורה, מדריך בצופים או בחוג).
• דבר נוסף שביכולתנו לעשות, ננסה לעזור לילדינו להיות אסתטיים ובעלי מודעות עצמית להיגיינה. עד כמה שנראה שילדים אינם חובבי סדר ואינם מתרגשים מנקיון, גם ילדים נרתעים מאף נוזל, ריח לא נעים, בגדים בלויים וראש מגורד החשוד כבית הארחה לכינים.

והעיקר סמכו על ילדיכם! ככל שתאמינו בהם שיש להם הכוחות להתמודד, כך תלמדו אותם להאמין בעצמם.

אלונה אורן
בוגרת המסלול להנחיית קבוצות הורים