סיכום קצר מהרצאתו ומספרו של ד"ר דיוויד שדוק מאת: תמי איפלח

השבוע השתתפתי בהשתלמות בת יומיים מטעם האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי, בנושא תיאוריות וגישות פסיכואנליטיות בטיפול זוגי.
כמי שעובדת שנים רבות עם זוגות אני מתעניינת בתיאוריות וגישות שונות בתחום המשפחה ובזוגיות בפרט.
המרצה ד"ר דיוויד שדוק מומחה בין לאומי בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי ומחבר הספרים: ממבוי סתום לאינטימיות, קשרים והקשרים- תורגם לעברית, בנוסף למאמרים רבים בתחום הטיפול הזוגי. ד"ר שדוק מתווה גישה חדשה-גישת המערכות האינטרסובייקטיבית בטיפול זוגי. והיא משלבת בין תיאוריות פסיכואנליטיות התייחסויות לבין תיאוריית המערכות.
הפרדיגמה החדשה של תיאוריית המערכות האינטרסובייקטיבית רואה את החוויה האנושית כנובעת מפעולת הגומלין בין השכל,הנפש, הקשרים והסביבה החברתית, היא מקיפה ומשחררת כאחד. מנקודת מבט זאת תיאוריית המערכות האינטרסובייקטיבית אינה תיאוריה של חוויה אישית, וגם לא תיאוריה ביולוגית או חברתית. הבחנות אלה מאבדות ממשמעותן. אלא תיאוריה אופטימית במובהק.
אחד המצבים הסובייקטיביים הקשים ביותר הוא תחושה של איון, תחושת האובדן המוחלט של העצמי, היות האדם משוכנע באי ממשותו או בהיעדר העצמי שלו (אורנג', אטווד וסטולורו. 1997) מצבים אלה מתהווים בתצורות אינטרסובייקטיביות שבהן "נותקו הקשרים הבסיסיים ביותר עם הסביבה האנושית".
אחד התאוריטיקנים שהשפיעו ביותר על ד"ר שדוק הוא, ד"ר היינץ קוהוט ופסיכולוגיית העצמי.שלו. לפי היינץ קוהוט, "זוגיות טובה היא זו שבה נענה בן הזוג האחד לאתגר שבסיפוק פונקציות הזולת עצמי שלהן נזקק בן הזוג האחר ברגע מסוים, בשל פגיעה זמנית בתחושת צורכי העצמי שלו (.1984 עמ' 220)
הופתעתי לטובה מהמיקוד שהגישה הפסיכואנליטית רואה בחשיבות הבנת התפיסה הסובייקטיבית של המטופל ותחושת ההשתייכות שלו במערכת הזוגית ובכלל.
מקורות: דיוויד שדוק, קשרים והקשרים-גישת המערכות האינטרסובייקטיבית בטיפול זוגי הוצאת כרמל 2011
הכותבת: תמי איפלח, עובדת סוציאלית , יועצת משפחתית, מורה במדרשה במכון אדלר, מדריכה קלינית לזוגות פנויים/יות בשיטת האימאגו

.

יום המשפחה ומקומו של הזקן ביום המשפחה מאת: יעקב קליג'

היחס להורה המזדקן הוא המבחן להיותנו אנושיים
אדם נבחן על פי צורת התייחסותו להורה המזדקן.
חיבה ודאגה לזקן הם אוצרותיה האמיתיים של המסורת והתרבות.
קנה המידה האמיתי שיש לאמוד אדם הוא המידה של הדאגה החמלה והנתינה להורה המזדקן.
כמו כל אדם במשפחה גם המזדקן זקוק לכל חמשת מרכיבי השייכות.
צמיחה, ערך, התייחסות אישית, משמעות אישית, תרומה ומועילות.
מה שמצפה לנו בהזדקנותנו הוא תוצאה של התנהגותנו כלפי הורינו המזדקנים.
כמו שנאמר אצל שלמה במלך:
עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם:
דיאלוג בן דורי חשוב לכבודו של הצעיר כפי שחשוב לאיכות חייו של הזקן
קשר אמיתי בין דור לדור עולה מן התובנות שהם חולקים, מתחושת ההוקרה שיש להם במשותף. ההורה אינו רק מקור למחיה,למשחק להגנה ולחיבה.
לאדם יש צורך בביטחון, אך הוא זקוק גם להשראה, להתעלות ולמשמעות לקיום.
יש זקנים {גם צעירים} שיש טעם בחייהם ויש זקנים שאיבדו כל הטעמים בחייהם.
לטעם החיים יש קשר הדוק לתחושת השייכות. הזקנה אינה תבוסה אלא ניצחון. אינה עונש אלא זכות.
יש לפעול ולהשקיע בהתאמת הזקן לחברה ולמשפחה.
הזקנה היא אתגר הדורש חוכמה וגבורה.
יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה.
תפקיד המשפחה לחזק את תחושת הערך באמצעות התרומה והמועילות כי בהרבה מקרים תפקידים ופעולות קוצצו בחדות ויש צורך להפעיל את הדמיון בכדי לתת תפקידים חדשים לאב האם המזדקנים שלא יחיו בתחושת היותם חסרי תועלת ודחויים בידי המשפחה והחברה.
כל אחד מאיתנו נושא ברוחו ציפייה כי אנשים אחרים לא יתייחסו אלינו רק על פי התועלת שבנו עבורם, רק משום שאנו מסוגלים לספק את צרכיהם, אלא כבעלי חשיבות ובעלי ערך כשאנו לעצמנו.
פוטנציאל האדם לשינוי ולצמיחה רב יותר משאנו מוכנים להודות, גיל הזקנה אינו גיל של חוסר פעילות אלא זמן של הזדמנויות לצמיחה פנימית.
הזקנים זקוקים לחזון לא רק לבידור זקוקים לחלום לא רק לזיכרון.
הכותב: יעקב קליג' , בוגר מכון אדלר בהנחיית קבוצות לגיל השלישי

כיצד ניתן ללמוד על תחושת השייכות מתוך שיר מאת: יעקב קליג'

"נשל הנחש" ותחושת השייכות

דרייקוס כותב בספרו שוויון האתגר:
"המניע היסודי והעיקרי של האדם הוא תשוקת ההשתייכות. האדם אינו יכול לפעול אלא כחבר בקבוצה ובלעדי הקבוצה כמוהו כאפס. הקבוצה מאפשרת לו למלא תפקיד, ותפקידו בקבוצה מקנה לו את זהותו. ודאותו של המקום שהוא תופס בקהילה או בחברה מקנה לו ביטחון…

להמשך קריאה
http://blog.machon-adler.co.il/?p=987

קסם של פעם מאת: אלונה אורן

המושג "זמן איכות עם הילדים" קיבל עם הזמן ניחוח קצת חינוכי ועבש.
זו המלצה שבאה בדרך כלל מאנשי מקצוע ומטרתה לקרב ולהעמיק קשר בין הורה וילד במטרה להשפיע לטובה על הילד ועל היחסים בהרבה מישורים.

אבל תגידו להורה היום "תמצא זמן עם כל אחד מהילדים שלך בנפרד ועוד תשקיע בו כך שיהיה איכותי" ותקבלו תגובות שנעות בין ציניות ותסכול. ולא בגלל שלא יכול להיות כייף עם ילדים. פשוט קשה לנו לפנות זמן, ומרוב מטלות גם קשה לנו לפעמים למצוא את הכיף עם הילדים והרגילו אותנו שכדי שהילד יהנה, כנראה שמבוגר צריך לסבול, ראה ערך ביקור בג'ימבורי, מופע חנוכה או סתם סיוט משותף בקניון. "אם כך", אומר לעצמו ההורה הממוצע, "אני אקריא סיפורים לפני השינה, יש לזה התחלה-אמצע-וסוף, הילד ואני ביחד, ועם קצת מזל הוא גם יהיה עייף, ונסמן V על הנושא".

ואני אומרת שבעצם, ממש לא צריך הרבה בשביל לייצר אינטימיות וזמן טוב ומקרב על הילדים שלנו.

השבוע שודר הסרט E.T. – חבר מכוכב אחר. הקלטתי בממיר הדיגיטלי, ובהזדמנות הראשונה שהיתה לי להשאר עם בתי בת ה-6 לבד בבית (החורף מזמן לנו כאלו הזדמנויות מידי פעם), זינקתי עליה עם קערת פופקורן ענקית ואמרתי "בואי. הולכים לראות סרט שאבא ואני ראינו בתור ילדים עם ההורים שלנו ומאוד אהבנו". עשיתי את כל ההקדמה, כולל ספויילר רציני על הקטע שנדמה כאילו הגיבור מת, הבטחתי לתרגם הכל ולהסביר מידי פעם, והובטחתי בחזרה לא להשאל שאלות סרק שמטרתן היחידה קבלת תשומת לב.
חווית הצפייה השונה, בה אני מקריאה לה בקול (אפילו השקעתי בדיבוב), כבר קסמה לה. עבורה היו אלו כמעט שעתיים של תשומת לב והתייחסות אישית והן הוקדשו רק לה וללא הפרעות. זו היתה הזדמנות נפלאה עבורי לספר לה איך אני הגבתי בגילה, ובכך לקרב ביננו, לצמצם את פער הגילאים והתפקידים ולהגדיל את המשותף. למשמע הגילוי שגם כמבוגרת אני חשה עצב בקטעים מסויימים, ממש הבחנתי בהקלה שהתפשטה על פניה.
כשהסרט נגמר, חיבקתי אותה חיבוק גדול, והיא נראתה כאילו קיבלה מנת תשומת לב גדושה ישר לווריד.

"זמן איכות" לא חייב לחבור עם סיוט, מאמץ או תקציב גדול. זה יכול להיות משחק או שיחה משותפת בזמן נסיעה, גילוי אוצרות טבע בדרך מהגן או בית הספר, הקראת סיפור בזמן האמבטיה, התפנקות במיטה או כל דבר אחר שיש בו אני, אתה והביחד שלנו.

אלונה אורן, בוגרת מכון אדלר, מנחת קבוצות הורים

אובייקטיבית – הכול סובייקטיבי! מאת: טל וינקלר

אובייקטיבית – הכול סובייקטיבי!
(תשאלו אפילו את אפרת)
סובייקטיביות מוגדרת בויקיפדיה כ"התבוננות מזווית ראיה מסוימת אישית, לא אובייקטיבית, המתבססת על מחשבות, רגשות, תחושות הקשורות לסובייקט, לפרט ולאו דווקא לעובדות".
ובמילים פשוטות , אמר אלפרד אדלר – "לעולם אנו חווים את המציאות דרך המשמעות שאנו נותנים לה"

בכדי שנבין את האחר עלינו להבין את זווית הראייה הסובייקטיבית שלו….

להמשך קריאה
http://blog.machon-adler.co.il/?p=971

ראש השנה לאילנות מאת: קליג' יעקב

ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות
אדלר בספרו אתה וחייך כותב שהמשמעות לחיים חייבת להיות תרומה. כאשר אנו מסתכלים סביבנו ורואים את הירושה שקיבלנו מאבותינו, מה אנחנו רואים? שכל מה שנותר מהם הוא התרומה שתרמו לאנושות.
באדם לפי חז"ל שני כוחות: כוח הנתינה וכוח הנטילה. הנתינה תורמת ומחזקת את תחושת השייכות, הנטילה מטרתה מנוגדת לתרומה כי הנוטל חייב בתמורה מיידית ומוחשית שלא מתחשבת בעבר ולא מתייחסת לעתיד.

דוגמה טובה ביותר לתרומה, נתינה, נמצא בחז"ל.
מסופר על חוני המעגל שהיה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב. אמר לו: החרוב לכמה שנים נושא פירות? אמר לו: לשבעים שנה. כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו: אני מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותיי לי אף אני אטע לבני.
הנוטע המושלם שנהנה בהווה בזכות העבר ודואג שבעתיד לא יחסר.
תרומה היא היכולת והרצון להשקיע בעתיד: לנטוע אילן שיניב פירות אחרי לכתנו, והיא נבנית מן המתנות שקיבלנו מאנשים שלא תמיד זכו לראות את פירות נטיעותיהם.
כדי להיות אדם על האדם להיות יותר מאשר אדם.העצמי הוא חסר בגרות רוחנית:
הוא מתבגר על ידי מתן ליבו לאחר.אין לעצמי אושר בתוך גבולות העצמי.האושר נמצא בנתינה ולא בנטילה האנוכיות היא הטעות הטרגית של גורל האדם וקיומו.
שיכול אותיות בשורש העברי שקשור לחג הנטיעות.
לוחם-חולם מוחל חומל
נוטע-טוען; שותל- תולש;
הנוטעים השותלים והחולמים סגנון חייהם הוא בנתינה ובתרומה, באמונה בעתיד ובאהבת החיים. מודעים להבדל שבין לקחת או לקבל ולמדו לאהוב, לתת, גם אם מישהו אחר אחרי לכתם יקבל.
הטוענים התולשים הלוחמים סגנון חייהם הוא בנטילה ובחשבון מה יוצא לי מזה כאן ועכשיו. אין עבר אין עתיד אין תקווה. אם אין שורשים אין צמיחה אין פירות.

במקום שטוענים, תולשים לוחמים: מרחף צילו של המוות.
במקום שנוטעים, שותלים חולמים: מרחפים פרפרים, פורחים פרחים, נשמע ציוץ ציפורים, זמזום דבורים, ודבש ניגר כמי נהר.
נוטע: כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה:
שותל: בְּחַצְרוֹת ביתוּ יַפְרִיחו. הַנִּיצָּנִים יִרְאוּ. עֵת הַזָּמִיר יִגִּיעַ. וְקוֹל הַתּוֹר ישְׁמַע.
עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ:

מאת: קליג' יעקב, בוגר מכון אדלר במסלול להנחיית קבוצות

פתאום קפץ עלינו גיל ההתבגרות מאת: גלי סילברמינס

פתאום בשקט בשקט, התגנב לו גיל ההתבגרות לביתנו. כמו גנב חרישי לעת ליל, הגיע ככה פתאום בלי שהרגשנו. ואנחנו עומדים המומים לנוכח הבשורה, מסרבים להאמין, שילדה בת שמונה וחצי התחילה את גיל ההתבגרות.
זה התחיל בקטן, תגובות סרבנות קיצניות לכל דבר קטן: לא רוצה להתלבש, לא רוצה להתקלח, לא רוצה לעשות שיעורים, לא רוצה חוגים , לא רוצה ללכת, לא רוצה לחזור ובאופן כללי פשוט לאאאאאאאאאא רוצה!
המשיך במומנטום עולה של טריקת דלתות, ו"תעזבו אותי בשקט" אני רוצה להיות לבד… עד לרגע השיא שהילדה לחשה לאחותה שאמא פשוט מעצבנת (אני עדיין בצפייה, כוססת ציפורניים, להשלמת המשפט: "ואני שונאת אותה…"
נשבעתי לעצמי, שכשיבוא הרגע אני עוברת לגור בבית מלון לכמה שנים.. (כאמא לשלישיה אני לא מסוגלת להתמודד עם זה ששונאים אותי שלושה בו זמנית), רק לא תכננתי שהרגע יגיע כל כך מהר…
תודה לטבע ולאלוהים באותה הזדמנות, שברא את בנותיי כל כך שונות אחת מהשנייה.
כך שבינתיים המתקפה הגיעה רק מכיוון אחד…
כאמא ואישה הגיונית, עשיתי את המעשה היחידי שאפשר לעשות בסיטואציה כזאת, התחלתי לבכות…
אחרי שנרגעתי, הקשבתי לקול הפנימי הקטן שלי , שהזכיר לי, שציפיתי לבואו של יום זה, ואפילו הכנתי את עצמי למצב, כשלמדתי קורס בתיאוריות על גיל ההתבגרות
מחווה נעימה מצד ביתי, שהחליטה להפתיע אותי בארוחת בוקר מושקעת, ולאחר מכן לטייל עימי בקניון ולקנות לי מיוזמתה בלון עם הכיתוב "אני אוהבת אותך", החזירה אותי לספרים. (האופציה השנייה היתה לאשפז אותה על פיצול אישיות).
כל התיאוריות שחקרו את הנושא מסכימות על דבר אחד: "קודם כל תרגעי!", בשלב הבא קחי/קחו הרבה אוויר ותתיידדו עם החבר החדש שלכם- "גיל ההתבגרות", מכיוון שהוא פה להישאר עוד הרבה זמן…
אדלר לא דיבר על גיל ההתבגרות בצורה ספציפית, בגלל הסיבה הפשוטה שבזמנו גיל ההתבגרות פשוט לא היה קיים…
במאה שנים האחרונות בהם הפך הילד "ממבוגר קטן השותף בעול הפרנסה" (במקרה הטוב), או "כעול" (במקרה הגרוע), לאדם מרכזי במשפחה,נולד לו המונח גיל ההתבגרות.
גיל ההתבגרות היא תקופת הזמן המאפשרת לילד להסתכל על העולם עוד קצת, לקחת לעצמו פסק זמן לפני שהוא צולל לעולם המבוגרים. מכיוון ששנות הלימוד התארכו, ובמקרה של הארץ נוספו גם שנות צבא והילדים ממשיכים לגור תחת קורת גג הוריהם, הדרישות מהילד המתבגר הינם, לא עוד של ילד, אך עדיין לא כשל אדם מבוגר.
גם ההורים וגם הילדים נמצאים בתקופה של בלבול בה החוקים לפתע משתנים. הילד מסרב כבר להיכנס למסגרת הילדותית, וההורה עדיין אינו מוכן לקבלו כאדם בוגר.
זהו לעיתים רוב מקור הקושי והבסיס לחיכוכים.
חשוב לזכור, שבתקופה זאת בה הילד מבסס את העצמיות שלו, בונה את אישיותו והשקפותיו, הוא "בועט" בהורים ברצון לנפרדות ובו זמנית עדיין זקוק לקירבה ולאישורים. (ולכן לפעמים נראה כי הוא בעל פיצול אישיות).
בתקופה זאת המעגל החברתי המקיף אותו, הופך להיות מרכז חייו, והוא נזקק לו על מנת לצור נבדלות בתוך חברת השווים. זאת הסיבה לשיחות הטלפון הארוכות ולטריקת הדלתות בדרישת הפרטיות.
אם כך, אחרי הבנת עובדות אלו, ומעבר גל ההסטריה, נשאר פשוט להכיל את הילד. לתת לו את התחושה, שאנו מכבדים את רצונו לנבדלות, אך נהיה שם תמיד בשבילו, מהצד השני של הדלת, אם הוא רק יבקש. אין טעם להפוך את הסיטואציה, למלחמת כוחות מתישה, כי אף צד לא ינצח.
עדיף להפסיד בקרב ולנצח במלחמה. כלומר, וותרו לו בעניינים זניחים לטעמכם (כמו סגירת הדלת, צביעת השיער לירוק וכו'). אולם דרשו ממנו את החובות החלות על שינוי הסטטוס לבוגר, חובות לאחריות, חובות לתרומה למאמץ המשפחתי ועוד . הרבה הורים שוגים בכך שהם מאפשרים לילד את קבלת הזכויות של "מבוגר", ללא דרישת חובות "המבוגר" מה שמביא אח"כ לקשיים אחרים.
בכל מקרה מאחלת לכולם בהצלחה. אני באופן אישי, עוד לא זנחתי את חלום בית המלון….

מאת: גלי סילברמינס, מרפאה בעיסוק מוסמכת, מתמחה בהתפתחות הילד, בעלת מכון להתפתחות הילד והדרכות הורים.
סטודנטית במסלול להנחיית קבוצות הורים במכון אדלר