סבא שלי שוטר: מה קורה כשסבא וסבתא מתחילים לחנך? מאת:רוית גוטמן

בשנים האחרונות השתנה תפקידם של הסבים והסבתות. המעורבות הגדולה, והעזרה בגידול הילדים הוסיפו להם גם סמכויות שונות הקשורות בחינוך. כל זה יוצר בלבול רב וקרקע לעימותים. אז מי תפקידו לחנך ומי תפקידו לפנק? ואיך מחזירים ליחסים המשפחתיים את הטעם המתוק?
מאמר של רוית גוטמן, מנחה במכון אדלר , התפרסם באנרג'י

סבים וסבתות
"זה התחיל משני הורים עליזים וצעירים , שהולידו בשבילי את המשפחה שלי"
מי מאיתנו אינו מתענג על אותם רגעים קסומים בבית סבא וסבתא? ריח השוקו בשעת בוקר מוקדמת, המאכלים המיוחדים השמורים רק לבית זה, הפינוקים הבלתי פוסקים ובעיקר בעיקר תשומת הלב הרבה כמעט האינסופית. היה נדמה כאילו החיים עוצרים מלכת, זה רק אני שם במרכז ההוויה וכשמגיע הביקור לקיצו אני נפרד בעצב רב עד הפעם הבאה.
ביקור בבית של סבא וסבתא התחקה על אירוח בבית הבראה, לא רק ברמת השהייה במקום , כי אם גם בהתרגשות שלפני ובקושי הפרידה שאחרי. בין אם זיכרון זה שייך לנחלת ילדותנו ובין אם רק כמיהה, כי לא באמת הזדמן לנו לטעום מהחוויה, כולנו תמימי דעים כי יש משהו במערכת היחסים שבין סבים וסבתות לנכדים שקשה לתארו במילים משהו בעוצמת הרגשות, הצפייה האהבה הפייסנות, שהקשר הזה מוציא מכל אחד מהצדדים, רוקמת מערכת יחסים שאין שנייה לה .
מה יש בו בעידן של היום שמטשטש כמעה את אותה האווירה ומשמר אותה בחזקת זיכרון נעים או כמיהה גדולה?
חלקה האחד של התשובה לשאלה זו, מקפלת בתוכה את הסטאטוס החדש בו אוחזים הסבים והסבתות של היום. מעבר לעובדה שהסבים והסבתות של שנות ה2000 מאד מתוקשרים , קוראים עליהם בעיתונים , בשבועונים, הם מקבלים אייטמים במהדורות המרכזיות , הם שונים יותר , צעירים ,עסוקים , פעילים ומלאי תחביבים. אך, לא רק. כי היום הם גם מחנכים.
אם בעבר סבא וסבתא היו נטולי מטלות חינוכיות , העידן של היום מזמן להם התמודדות בחזית שעד היום הייתה שמורה להורים בלבד. החלוקה הייתה ברורה – בבית של סבא וסבתא מותר כמעט הכל , כמו ירח דבש מתוק שמשאיר טעם של עוד. הנאה ללא תנאים. זו לא הייתה רק תחושה כי אם אמירה שנאמרה בפה מלא ואף בלא מעט גאווה- "זה הנכד שלי, אצלי מותר לו, אם אתם רוצים תחנכו אותו בבית" . הגבול היה ברור ההורים יכולים לעשות בבית שלהם מה שהם רוצים ואצל סבא וסבתא מתפנקים! נדמה היה כי עמדה דיכוטומית זו התקבלה גם אצל ההורים עצמם ללא הניד עפעף.
במבחן המציאות ,היה מאד פשוט לשמור על הקיים. הצלחה זו ,ניתן היה לזקוף לזכות הניידות המוגבלת של הסבים והסבתות שהיו הרבה פחות ניידים מאלו של היום. כפועל יוצא מכך , המפגשים עימם היו מצומצמים והתמקדו בעיקר בשבתות, חופשות או בעיתות מחלה בהם לא יכולנו ללכת למסגרות החינוכיות.
היום, אנו עצמנו אנשים עסוקים מאד,עובדים שעות ארוכות, מחויבים לעמוד בקצב עבודה אינטנסיבי , לרובנו אין את הפריווילגיה להתעייף, לדחות או לוותר על החזרה למעגל העבודה אחרי הולדת הילדים , התחרות בחוץ רבה ובידינו מוטלת האחריות לפרנסה. אז בסקירה לא פשוטה אחר האפשרויות העומדות בפנינו אנו נאלצים להכריע את הכף לקחת החלטה -לשמור על הקריירה ואף להמשיך ולפתחה. הבחירה הופכת לקלה יותר כאשר מוצעת לנו עזרתם של הורינו.
המודל אינו חד משמעי, ישנם כאלו שיטפלו בנכדיהם החל עם הגיעם לגיל ארבעה חודשים, אחרים רק כאשר הנכד או הנכדה כבר בני שנה, יש כאלו שרק יוציאו מהמסגרות החינוכיות בשעות אחה"צ המוקדמות ויהיו את אלו שייקחו את הנכדים בתום המועדוניות. יש גם סבים וסבתות שיש להם יום קבוע , יהיו את אלו שיהיו להם יומיים ואחרים יחלקו עם המחותנים את משמרות השבוע. זה לא באמת משנה לאלו מהמודלים אתם מוצאים את עצמכם משתייכים . כך או כך, כל אחד מאלו מקפל בתוכו דילמות לא פשוטות ומערים אי אלו קשיים , הן ברמת הסבים והסבתות, ההורים וגם הנכדים. לכל הצדדים במשולש היחסים שותפה תחושה אחת מרכזית- הבלבול.
אם הזכרנו כי בעבר התפקידים היו ברורים , שכן היום גבולות התפקידים פרוצים ומתוך כך נוצרת אי בהירות כזו מבלבלת- מי הוא האחראי על מחלקת החינוך? מי עומד בראש מחלקת הפינוק ? מי מחליט מה מותר לי או אסור ומתי ? כל אחת מצלעות המשולש חווה את הבלבול מנקודת מבטה .
הורים: ההורים הצעירים, הם בחזקת נעזרים, לא תמיד פשוט לילדים לקבל שלא לומר לבקש עזרה מהוריהם, על אחת כמה וכמה כשמודבר בעזרה עם ילדיהם שלהם . עמדת הנעזר מזמנת להורים קושי "לבקר" את נותני העזרה וכשהם מוצאים את עצמם עושים כן , מיד עולה השאלה- האם אני כפוי טובה? ומנגד האם זו לא זכותי לבנות את התא המשפחתי שלי כפי שנכון ומדויק לי ? לעיתים ההורים חשים חוסר שיתוף פעולה מצד הוריהם בחינוך ילדם, ניתן אף לשמוע את הקול "הם הורסים לי יותר מאשר עוזרים לי, הם נותנים לילד כל מה שהוא רוצה, אך אני חייב את עזרתם, וכשאני בעמדה כזו אין לי בררה אלא לשתוק, לבלוע את הצפרדע "
סבים וסבתות: הסבים והסבתות מצידם, תמיד שמחים לפגוש את נכדיהם, החיוך הרחב שעולה על פניהם אומר הכל, פריסת הידיים לצדדים והחיבוק שבא בעקבות כך מספר לנו שאין להם כל כוונה "להרוס" את הרגע עם הגבלות או איסורים לנכדים הקטנים והמאושרים. אך מה כאשר לא מדובר על מפגש מזדמן כי אם על מספר שעות שבהן סבתא וסבא שומרים על נכדיהם. ובתוך שעות אלו יש מקום לאירועים לא מעטים בהם יש צורך בהצבת גבול או מתן איסור? בנקודה זו המציאות נפגשת עם הפנטזיה, האם גם בסיטואציה כזו אני נדרש להיות נטול תפקיד חינוכי? ומה אם אני יכול לחנך כעת אך לא ממש רוצה, כי למה להרוס את השעות היפות האלה עם הנכדים הכל כך יקרים – הרי בשביל זה יש להם הורים..
נכדים : את הטעם המתוק של מפגש עם סבא וסבתא אי אפשר מבחינתם למחוק. הם מרגישים את ההערצה מצידם של אלו, כמו גם מזהים את החולשה, הם יודעים בדיוק איזה מיתר מפעיל איזו מנגינה ואין להם כל בעיה להשתמש בו אם מתעוררת בחזיתם איזו "בעיה". הבלבול של הנכדים כפול ומכופל ,בראש ובראשונה בל נשכח ,הלוא הם רק ילדים, אך לא גילם לבדו , נכנס כאן כגורם מכריע במשוואה, כי אם גם יכולת התפיסה שלהם והפרשנות המוגבלת . הם לא תמיד מצליחים להבין עד הסוף למה כשהם אצל סבא וסבתא, הם יכולים לשחק בכל המשחקים ומקבלים את מלוא תשומת הלב וכשהם מתארחים בשבת הם צריכים לחלוק גם בסבא וסבתא וגם בצעצועים עם הנכדים האחרים. מה שעוד מבלבל אותם זו העובדה שההורים שלהם מחליטים בבית וקובעים כל מיני דברים מעצבנים ואצל סבא וסבתא אבא ואימא פתאום לא ממש מחליטים ואם הם מנסים אז נורא קשה להם כי סבא וסבתא תמיד בעדי ופתאום ההורים נראים כל כך חלשים. והכי לא ברור לו לילד , למה אימא כועסת על סבתא כשהיא חוזרת הביתה, ומעירה לה כל מיני הערות כאילו היא לא יודעת לטפל בילדים ובעצם סבתא זו אימא של אימא.
האמת היא שילוב של כל אמיתות האדם
הורים, סבים וסבתות ונכדים, כל אחד מהם אוחז את האמת שלו והשילוב בין האמיתות מזמן לנו בלבול גדול. הבלבול מטבעו, יוצר תחושה של חוסר סדר, אי ודאות ובעיקר חוסר בהירות ועקביות. בעקבות כך כל הנוגעים בדבר עלולים לחוות תחושה שלא מבינים אותם ובעצם להשקיע אנרגיות לא מעטות ב"לשרוד" את היחסים ולא באמת גם ליהנות מהם.
אז אחרי שהתרפקנו על זיכרונות העבר, והתאכזבנו מעט מהקיים בהווה , בואו ננסה למצוא את חוט השני שיחבר בין השניים ויחזיר את הטעם המתוק.
התפקיד ההורי שלנו, אינו מתחיל בשעה חמש אחה"צ כשאנו נפגשים עם ילדינו, התפקיד ההורי שלנו מתחיל עם כניסתנו להריון ומסתיים עשרות רבות של שנים אח"כ. זהו תפקיד רציף ורצוף ובמסגרת היותו כזה, הוא מזמן לנו דילמות רבות. אחת מהן מתמקדת ביחסים שבינינו לבין הורנו , הלוא הם הסבים והסבתות.
המשימה המורכבת ביותר שלנו ההורים , היא לשמור על ערוצי התקשורת פתוחים. יש לזכור כי הדיאלוג בינינו לבין הורנו החל לפני שנים ארוכות והיום הוא תוצר של סגנון החיים שבין השאר הנחילו הורנו בביתם בשנות ילדותינו. לאור כך המשימה המורכבת מאתגרת אף יותר . אך בל נשכח כי האחריות על השיח בכל הנוגע לילדינו שלנו מוטל עלינו ההורים, ומכאן, בראש ובראשונה עלינו להיות ברורים לעצמנו. מה כן ומה לא, מה מתאים יותר ומה פחות , מה נכון לנו ומה ממש לא. ללא בהירות בחזית שלנו , יהיה כמעט בלתי אפשרי להבהיר לאחר מהו רצוננו אנו . וכשכבר אני מבין ויודע ויש לי אג'נדה הברורה לי היטב, רק אז אני ניגש עימה להורי. מביע הערכה ומודה להם על שיתוף הפעולה – הלא ממש מובנת מאליה, כי בעצם הם לא באמת חייבים והכל מכוונות טובות ורצון לעזור לנו הגדולים ולבלות וליהנות עם הנכדים האהובים.
להקפיד ולדבר במסר האני, בגוף ראשון. להוציא את הדיאלוג מדיאלוג פנימי סגור שלי ושל עצמי לדיאלוג פתוח , מפרה . עליי לזכור כי הורי הם יד ימיני, ולנו ולהם מטרה אחת משותפת – שיהיה לכולנו טוב. וכשאנחנו זוכרים כי גלגלי הטוב מניעים את האחר- שמה שהם עושים זה הכי טוב שהם יודעים כרגע ואם היו יודעים משהו אחר , קרוב לוודאי שהיו נוהגים אחרת, אז אני פנוי להגיע לשיח עימם ממקום של למידה משותפת. ביחד נקבע חוקים שיתאימו לכולנו, ומפעם לפעם נחזור ונפתח את השיח לבדיקה- מה עובד לנו, מה מצליח, איפה אנחנו חשים תקועים, כן, גם אנחנו ההורים וגם הסבים והסבתות עצמם. ומשם נצא למחשבות חדשות ומסקנות נוספות במטרה אחת להאיר אור על הבלבול, ולהפריט את התפקידים.
הנכדים מצידם, יתברכו במודלינג משופר של יחסים בין ההורים לסבים ולסבתות, הם יתפנו לשתף פעולה ומתוך כך יוכלו לוותר על המשחק של הפעלת השרירים ובדיקת הכוחות
ומה אם נצא רגע מהבועה ששיחה פותרת כל בעיה , ובכל זאת במשפחה שלנו אין מקום להידברות. כי באמת, ועם כל הרצון הטוב, יש גם את אותם המקומות בהם אין מקום לשיחה והיחסים שם מושתתים על סטטוס קו כזה או אחר שנשען על מערכת יחסים ארוכת שנים, במצב זה, בו אני ההורה מרגיש שאין לי עם מי לדבר, עומדת בפנינו בחירה. כלל לא פשוטה- לוותר על העזרה, ואם בחרתי בכל זאת לקחתה, אני מזמינה את כולנו לוותר על הכעס, על המרמור שהדברים לא זורמים כפי שאנו בדיוק רוצים. ולעשות את הכי טוב שאנו יכולים, במסגרת האחריות המופקדת בידינו, להתמקד בילדינו שזקוקים לחינוך שלנו ולפסוח על ניסיונות לחנך את אותם אלו שחינכו אותנו.
והנכדים? תסמכו עליהם, הם יודעים הכי, הכי טוב…
מאת: רוית גוטמן
פורסם באנרג'י בלינק המצורף:
http://www.nrg.co.il/online/17/ART2/310/114.html?hp=17&cat=0&loc=38