שאלות ותשובות: הבן שלי קורא לי "חופר"

מידי שבוע תענה עינת גבע, מנחה בכירה במכון אדלר, על שאלות הנשלחות אליה ואנו נפרסמן כאן בבלוג שלנו. שאלות אתם יכולים לשלוח לכתובת
adlerins@gmail.com

שאלה:

איני יכול לדבר עם בני בן ה-16. בכל פעם שאני מנסה לדבר איתו, להסביר לו ולא חשוב באיזה נושא, במקרה הטוב הוא נראה משועמם . בדרך כלל השיחות מסתיימות די מהר כשהוא אומר לי: "שוב פעם אתה חופר" האם אפשר בכלל לדבר איתו בגיל הזה?

אב מיואש.

תשובה:

שלום רב אב יקר,

בני הנוער מפתחים שפה משלהם, סלנג, כל דור ומטבעות הלשון שהוא מנפיק ומוסיף לשפה המדוברת.

נשמע לי שאתה בחברה טובה של הורים הזוכים בכינוי "חופר", "חפרן" בהטיותיו המגוונים. נערים שמרגישים נוח בחיק הוריהם, אינם חוששים ואינם מאוימים על ידם מרשים לעצמם לפנות אליהם גם כך.

צרת הרבים יכולה להוות במקרה זה במידה מסוימת נחמת היחיד. הלא כן?

גולשים שמכירים את "התופעה" מוזמנים לשתף .

ולשאלתך? האם בכלל אפשר לדבר איתו בגיל הזה? התשובה היא כן אפשר.

אם אנחנו אכן רוצים לשוחח עם ילדינו המתבגרים, עלינו לעשות זאת בשעת כושר מתאימה, לבדוק עם בן הנוער אם מתאים לו להקשיב לנו ברגע זה. אם לא, לנסות לתאם איתו מועד מתאים לשני הצדדים. נשמע מוגזם? אולי, אלא שהקשר עם הנערים, הצורך והמחייבות שלנו לומר להם את מה שאנחנו חושבים מחייב אותנו .

כדי למלא אחר זכותנו וחובתנו זו עלינו לפנות אל המתבגר כשווה ערך וברחשי כבוד.

מתבגרים רבים חשים שאיננו מדברים איתם אלא אליהם, מגובה עשרת אלפים כמו שהם יגדירו, ממגדל השן, ממרחק ובהתנשאות.

התחושה שאנחנו מיילדים אותם או לחלופין מנסים לכפות עליהם האזנה או את עמדתנו איננה מקובלת עליהם. אוזניהם נאטמות, והם מדירים רגליהם.

אני שומעת בני נוער מלינים: " הורי לא משוחחים איתי, הם נואמים, הם מרצים. כל רעיון פשוט הם מסבכים. אני פונה בשאלה קצרה והם נותנים נאום לאומה."

לעיתים הם מרגישים שאנחנו שופטים, מכלילים, מעוותים, משמיטים, מסננים מידע ומטים אותו לכיוון בו אנו רוצים לשכנע. מוטב לבחור בעמדת המשפיע.

כשאנו מנסים לשכנע(מלשון כ.נ.ע) אנו מנסים בעצם, להכניע ולהביא את השותף לשיח –במקרה זה בננו המתבגר לקבל ולהסכים עם דעתנו. בעוד כאשר אנו מנסים להשפיע (משורש ש.פ.ע.) אנו פורשים בפניו מניפת אלטרנטיבות לבחירתו.

השיחות עם המתבגר צריכות לארוך במידת היכולת שלו להכיל ברגע נתון. נדרשת מאיתנו ההורים קריאת מפה עדינה ומשוכללת של תקשורת בלתי מילולית. כפי שציינת הנער משדר לך שעמום. הכיצד?

עלינו לנסות לקרוא בין השורות, לחוש את המילים שלא נאמרות. לבדוק באמצעות ברומטר רגשי מה הלך הרוח של הנער. נוכל לבדוק איתו. לשאול. לא להניח הנחות.

לא להיעלב ולא להיפגע כאשר הנער מכנה אותנו חפרנים, מעדיף שיחה עם בני גילו או משדר לנו שהוא בדרכו לפעילות הבאה ואנו כרגע עומדים בינו לבין רצונותיו.

לסיום:שיחות הם כלי חשוב וחיוני בקשר ובחיבור שלנו עם בנינו המתבגרים.

דרושים לנו פתיחות, ערנות ורגישות, לא להטיף, לא לנאום – לשוחח איתם בגובה העיניים.

האם עניתי לשאלתך? האם קיבלת כיוון למחשבה? בברכת שיחות מפרות ומתגמלות

עינת גבע

שאלות ותשובות- הוריי מאשימים אותי בגלל אחי

מידי שבוע תענה עינת גבע, מנחה בכירה במכון אדלר, על שאלות הנשלחות אליה ואנו נפרסמן כאן בבלוג שלנו. שאלות אתם יכולים לשלוח לכתובת
adlerins@gmail.com

שאלה:

שלום, אני ענבל ואני בת 16 וחצי ויש לי אח בן 13 וחצי. הבעיה שלי היא, שהוא היפראקטיבי, וילדים מהסוג הזה עושים די הרבה שטויות.
אחי תמיד נוהג להציק לי ואני כל הזמן מעירה לו שהוא די מציק ודי מעצבן והוא מגיע לשלב שהוא מכה אותי וכשאני מספרת על כך להורים הם תמיד מאשימים אותי שאני זאת שלא בסדר.
אמרתי לעצמי שאני חייבת להפסיק להתייחס אליו, אולי כך האחריות לא תיפול עליי וכך עשיתי ועדיין זה ממשיך. מה עליי לעשות? נמאס לי, נמאס לי מהמצב הזה, כל מה שאני לא עושה, אני תמיד זאת שחוטפת את הצעקות, המכות והעונשים!

תשובה:

שלום לך ענבל יקרה,

ענבל, דרך הפניה שלך מספרת על נערה בוגרת עם איכויות רבות כמו יכולת מילולית, יכולת לשטוח קושי ולפרט בעיה, יכולת להסביר את ההתרחשויות לאשורן ומה מפריע לך.

אני מציעה לך להשתמש במיומנויות הדיבור ובכישורים הנפלאים שלך ולהזמין את הורייך לשיחה רגועה ושקטה.

הורייך כמו הורים רבים אחרים נוטים להצדיק את הקטן והחלש או ליתר דיוק זה שנתפש בעיניהם ככזה.

אני סבורה שאחיך חזק, חכם ובעל יכולות (טוב, בכל זאת אתם אחים). יש לו כוחות.

הוא כנראה פיתח אסטרטגיה, כלומר דרך פעולה שמסייעת לו באופן לא מודע "לנצח" בריבים איתך, להפעיל את ההורים ולגייס אותם לטובתו.

הם למצער אינם רואים את התמונה בכללותה. הם אינם רואים מי התחיל, מי הקניט, מי היציק. הם אולי גם קצת מרחמים עליו כיוון שהוא היפראקטיבי וחושבים שהוא מסכן, שקשה לו ושכולם צריכים להבין אותו, להתחשב בו ולוותר לו .

תפישה זו מובילה אותם לנקוט עמדה לטובתו. בכך הם "נופלים למלכודת" שהוא טומן להם. הוא מבחינתו זוכה להתחשבות, הבנה והקלות. אלה נוחים ונעימים לו בטווח הקצר, אך יהיו לו לרועץ בטווח הארוך.

עד כאן ניסיתי להסביר את הדינאמיקה בביתך.

אני מאמינה בדיאלוג ולכן מציעה לך לשוחח איתם. האם זה אפשרי?

תוכלי להתחיל בכך שתראי להם את המכתב שכתבת אלי ואת תשובתי.

להורייך אוכל להציע להצטרף לקבוצת הורים לומדת שם יוכלו להבין את הדינאמיקה ולרכוש מיומנויות הוריות המתאימות להורות עכשווית. צעקות, מכות ועונשים הם דרכים מסורתיות שאינן עובדות היום, מעכירות את היחסים וחבל! מכות הן מחוץ לחוק!!!

את בוגרת וזכאית לדרוש ולקבל את היחס המגיע לך כאדם.

עינת גבע

שאלות ותשובות- האם התנהגות בנותיי היא אופיינית?

מידי שבוע תענה עינת גבע, מנחה בכירה במכון אדלר, על שאלות הנשלחות אליה ואנו נפרסמן כאן בבלוג שלנו. שאלות אתם יכולים לשלוח לכתובת
adlerins@gmail.com

שאלה:

עינת שלום,

אני קורא את התשובות שלך להורי מתבגרים. אני אב לשתי בנות 14 ו16.

אני מתלבט איך אני יכול לדעת האם ההתנהגות של הבנות שלי מאפיינת את בנות גילן, כמו שכתבת על הסתגרות בחדר, צורך בפרטיות, לא רוצות יותר להצטרף איתנו לבילוי או שמא זה קשור למשהו שאנחנו צריכים להבין או לשפר ביחסים שלנו איתם.

אסף.

תשובה:

שלום רב אסף,

בפנייה שלך אני שומעת שאתה אב חושב ואכפתי. אב שמעוניין לקחת אחריות על מערכת היחסים במשפחה. וזה נפלא!!

ובעיקר לפתח רגישות לצרכים של בנותייך.

שם המשחק הוא ערנות.

בספרות המקצועית תוכל להתעדכן אודות מאפייני גיל ההתבגרות, לתנאים ולצרכים המיוחדים של בני הגיל.

אלה כוללים צורך בנפרדות, בעצמאות, בגיבוש הזהות העצמית ועוד. הצרכים באים לידי ביטוי במגוון התנהגויות כפי שגם אתה ציינת בפנייתך.

אנחנו ההורים נדרשים להתעדכן בשלב ההתפתחות, לאפשר את התנאים ולבוא עד כמה שאפשר לקראת הצרכים.

יחד עם זאת, כל אדם /ילד/נער הוא ישות ייחודית. אחד, יחיד ומיוחד, שאין דומה לו החי במערכת משפחתית ייחודית שאין שנייה לה.

במשפחה מתקיימת מערכת יחסי גומלין, הילד מפתח את סגנון החיים שלו כלומר את תוכנית הפעולה שלו מתוך המסקנות האישיות שהוא מסיק מהתייחסויות הוריו אליו.

לסיום: כל נער יוצר את עצמו בהקשר המשפחתי שבו הוא גדל, כלומר יש לכל מתבגר ומתבגר אפיונים ייחודיים משלו. חשוב שאנחנו כהורים נלמד לזהות האם הילד נוהג כפי שהוא נוהג בהתאמה לגילו (זה מרגיע מחד ומאפשר לתת לו את המרחב הנחוץ לו מאידך) או שהתנהגותו היא פרי יצירה ייחודית שלו.

למשל, האם הוא מקבל את חוקי הבית והסביבה ומשתף פעולה או מורד באופן כזה שאינו מבצע משימותיו, לא קם בבוקר לבית הספר וכדומה .

האבחנות הללו, אותן ניתן ללמוד בהרחבה בבית ספר להורים הם המצפן שלנו ההורים. והן המפתח להבנה ולחיפוש דרך למשל, לשיפור היחסים במשפחה, כפי שהצגת.

עינת גבע