גבולות תן וקח, חלק ב'

הפוסט הזה הוא פוסט המשך לגבולות תן וקח, חלק א'

ישנם הורים שמתוך רצון ללמד את הילד להיות נדיב מנסים להשפיע עליו לחלוק גם כשהוא לא רוצה. מסרים חד צדדיים של ההורים מלמדים את הילד, שחשוב להתחלק, אך הוא עלול בכדי למצוא חן להיות ילד שמרצה את הסביבה ולכן מחלק משלו גם כשהוא לא מעוניין – או יותר גרוע- הוא חושש לסרב.

ישנם הורים שמכריחים את הילדים שלהם להתחלק. לפעמים מתוך רצון ללמד את הילד נתינה- ולפעמים מתוך תחושה שהם עצמם עומדים במבחן האם הם חינכו נכון את הילד. רצוי לאפשר לילדים לחוות התנסויות שונות, לאפשר להם להתחלק וגם לסרב. אם מעבירים לילדים  מסר שהם תמיד חייבים לחלוק הם עלולים לחלוק תמיד בלי שיקול דעת. על ההורים לכבד סירוב של ילד לתת משלו. צריך לאפשר לילד לחוות גם מצבים שבהם הוא נותן וגם מצבים שבהם הוא מסרב לתת. חשוב שילד ירגיש שהוא זה שבוחר מתי לתת. שלא יפעל מתוך אוטומט. צריך לכבד את הבחירות שלו. רק תוך ניסוי וטעייה ניתן ללמוד מה מתאים וללמוד להפעיל שיקול דעת.

תופעה אחרת היא של ילדים שחומדים חפצים של אחרים – בכדי להשיג אותם הם יהיו מוכנים לשלם כל מחיר- גם אם הוא כרוך בעשייה של דברים אסורים- לשקר- לגנוב כסף מהארנק של ההורים או של האחים.

יעל, אחת מהמשתתפות בסדנא להורות, שיתפה את הקבוצה שבנה בן ה-8 לקח מהארנק שלה  500₪, וקנה באמצעותם קלפי משחק. היא הייתה מאוד מוטרדת מעצם העובדה שבנה  לקח בלי רשות, לא סיפר לאף אחד וגם לא היה מוכן להודות במעשה (למרות שכל העובדות הצביעו על כך שהוא זה שלקח את הכסף). כשההורים מגלים שהילד לקח מהם דברים, כדי לקנות חברים, הדבר צריך להדליק עבורם נורה אדומה. הורים רבים מתרגשים מעצם השקר או הגניבה. הם מגיבים בכעס ועסוקים בעיקר במיגור התופעה של הגניבה ופחות בניסיון להבין מדוע הילד גונב. על ההורים להבין שהילד מנסה למצוא שייכות ומקום משמעותי בקבוצה בדרכים שגויות.

יעל קיבלה הנחיה לעבוד ב2 מישורים. במישור המיידי להעביר לילד מסר שהמעשה הוא מעשה שלילי ולא מקובל עליה. להודיע לילד שהוא חייב 500₪, ולכן הוא יקבל משימות של עבודה כדי להחזיר את הכסף, אבל במקביל היא הבינה שעליה לבדוק מדוע הילד זקוק לקלפים כדי להרגיש בעל ערך בקבוצה. הפרויקט המשמעותי בעבודה עם המשפחה היה להעלות את תחושת הערך של הילד גם ללא הקלפים. ההורים עודדו את הילד להצטרף לחוג לשחייה. ההצלחה והעיסוק בשחייה גרמו לילד לשיפור הביטחון העצמי. הוא כבר לא היה זקוק לקלפים כדי למצוא מקום.

תמר בת ה- 5 הגיעה הביתה יום אחד מהגן עם בובת ברבי. היא סיפרה שמיה חברתה  נתנה לה את הבובה במתנה.  ההורים של תמר היו נבוכים. הם הבינו שיש כאן משהו לא תקין. או שתמר לקחה את הבובה בלי רשות- או שמיה נתנה את הבובה בלי רשות.  הם יצרו קשר עם ההורים של מיה. התברר שמיה חזרה מהגן בוכייה כי היא לא מצאה את הבובה. התסכול של ההורים היה גדול. הם ביקשו הנחיה איך לפעול. האם לבקש מתמר להתנצל? איך להעביר לה את המסר שאסור לקחת חפצים בלי רשות.

בעזרת ההדרכה ההורים הבינו שתמר עדיין צעירה מכדי להבין את המשמעות המוסרית של גניבה. הם התבקשו לשוחח איתה באמפטיה. להעביר את המסר, שלגיטימי ונורמטיבי שילד ירצה משחק או חפץ של ילד אחר, אבל כפי שהיא לא הייתה רוצה שילדים אחרים ייקחו חפצים ששייכים לה כך היא צריכה להבין שמיה מאוד אוהבת את הבובה שלה ומיה הייתה מאוד עצובה כשהיא לא מצאה אותה. הם ביקשו מהילדה לשתף אותם כשהיא משתוקקת למשהו ויחד הם יחשבו איך ניתן לחסוך ולקנות את הדברים. במקביל התבקשו ההורים לחזק את תחושת הערך של תמר. ככל שילד יותר בטוח בעצמו כך הוא פחות נזקק לנחם את עצמו באמצעות חפצים.

הורים צריכים להיזהר מלשים תווית על ילד ולהצהיר שהוא ילד "נדבן" או ילד "קמצן".  הילדים נמצאים בשלב שבו  הם לומדים דפוסי התנהגויות שונים. הם מתנסים ובודקים. ילד שחווה שהנתינה שלו יוצרת אפקט חיובי ימשיך לתת ולהתחלק. ישנם ילדים שלא מוכנים להתחלק כי דווקא אז מתחננים אליהם והדבר נותן להם תחושה של כוח.

ענת אשד, M.A. בחינוך, יועצת להורים ולצוותים חינוכיים- מנהלת פורום מכון אדלר